לידה שקטה, סיפורים אישיים

ההחלטה

לידה שקטה, ההחלטההילה נהרי אסרף מספרת על ההחלטה לעבור הפסקת ההריון ועל חוויית לידה השקטה של בת זוגה.


הסמן מהבהב על המסך, כוס הקפה מולי מעלה אדים וריח קפה מתוק מסתלסל מתוכה לנחירי אפי. אני בוהה במסך, נחושה לספר לכם ממש הכל ואיני יודעת מאיפה מתחילים.

אתחיל מאיפה שתמיד אומרים להתחיל. מההתחלה.

באמצע 2009 מצאתי את שאהבה נפשי. תקופה של אהבה ממכרת שעוטפת את חיי. אני במקום מדהים. פברואר 2011 הצעתי לה נישואים. מרץ 2011 גילו סרטן לחמותי. המשפחה חטפה מכה, מתוך כך גם ארוסתי ובקו ישיר גם הזוגיות שלנו. מתחתנות באותו תאריך? דוחות את החתונה ונותנות הזדמנות לחמותי לנצח את הסרטן? האם היא תנצח? הוחלט שמתחתנות בכל זאת ויהיה אשר יהיה. ה-27 באוקטובר 2011 – חתונה יפה מאין כמוהה, כ-300 אנשים אוהבים ועוטפים מכל הסוגים, המינים, הגדלים, האמונות והדתות מגיעים לחתונה שלנו בחיבוק גדול! הוריי מלווים אותי לחופה. הוריה מלויים אותה לחופה. טקס מדהים.

1.1.12 – מחלת הסרטן מכריעה את גאולה וכולנו נכנסים אל תוך מסך שחור שנקרא "שנת אבל". מישהו גדול ממני קבע שנה. כנראה מסיבות הגיוניות. אוקטובר 2012 – לפני היציאה משנת האבל ואחרי ירח דבש מר-מתוק מתחילות טיפול פוריות ראשון ומנסות להיכנס להיריון. על פרוס שנה וארבעה חודשים מנסות חמש הזרעות ושלוש הפריות כושלות. רכבת הרים קשה עם עליות ומורדות. תחושה של מלחמה וקוצר נשימה מהמרתון הזה שאנחנו רצות. ומכאן אוכל להכניסכם אל הסערה שהיא חיינו. של זוגתי ושלי.

בסוף ינואר 2014 המתנו לתוצאות בדיקת הדם שאישתי עשתה שיבשרו לנו האם ההפריה הרביעית במספר הצליחה או נכשלה גם היא. היה זה צהרים ושהיתי בביתנו, לקראת יציאה לפגישה. מפוחדת, מיואשת, מלאת תקווה ועם לב פועם, מהר נכנסתי לאפליקציה של קופת החולים, מכניסה את פרטיה של אישתי ומסתכלת על תוצאה שונה. תוצאה שלא ראיתי בבדיקות הקודמות. באופטימות זהירה שולחת צילום מסך לאישתי (כי להקריא מספרים ואותיות שאני לא מבינה מעט איתגר אותי וניסיתי להימנע מטעות).

"מה זה אומר?" היה המלל שצירפתי להודעה. לא מבינה מדוע אינה חוזרת אליי באותו הרגע, התקשרתי אליה בעצמי, רק כדי לגלות שהקו הסלולרי שלי נדם. בזמן נסיעה מאתחלת את המכשיר ומדליקה, ממש עושה החייאה לטלפון וכשהצלחתי חיכו לי המון הודעות בחזרה אך ללא תשובה ברורה. צלצלתי אליה ואת השיחה ליוו דמעות שקטות של אושר ענק עם משיכות קטנות באף. כמה ימים לאחר מכן גילינו שני שקי היריון. תאומים. האושר גדל ואיתו האחריות והפחד. הפחד מהטוב והפחד מהרע. כל השיח שלנו היה בזוג. עגלה לשניים, שתי עריסות, לחנך שניים, להאכיל שניים, לנקות לשניים. מהר מאוד איום הגיע וריחף לשתינו מעל החלום.

"הפלה מאיימת". במשך כל ההיריון היו דימומים מטרידים. כל כך מטרידים שבפעם הראשונה היינו בטוחות שמדובר בעוברים עצמם ושהפלנו. מרבית החברים והמשפחה המורחבת לא ידעו על ההיריון הזה. הפחד היה גדול מדיי, הסיכון עצום ולתאר כמה הוא היה יקר – לא ניתן. היה זה שבוע 16 כאשר המים התחילו לרדת. כל כך לאט שלא ידענו שמדובר בירידת מים. מיד ניגשנו למיון, שם כבר הכירו אותנו מהפעמים הקודמות ומההפלה המאיימת.

משקשקות הגענו ומשקשקות נותרנו כשאישתי נבדקה. כשירדו כל המים מול העיניים של שתינו כבר לא נותרו מילים. הלב שכח את מיקומו ונפל לתחתונים. דמעות ושתיקה לסירוגין תפסו את מקומן של המילים. זה שק אחד? השני אולי ישרוד? "זה סוף ההיריון. תבואי" סימסתי לאמי כשהבנתי שפנינו מועדות להפלה, אבל לא סתם הפלה – לידה שקטה. מושג המגיע מכך שבלידה יש עובר או עוברים אבל היא שקטה כיוון שהם לא בוכים. הם מתים.

מושג ארור לחוויה כל כך לא שקטה. חדר הלידה אולי שקט אבל עופף אותו המון אי שקט. 29.4.2014 שני עוברים מתים בקבר אחים, שני לבבות של נשים שבורות וחלום אחד שהתרסק לרסיסים קטנים. התנפץ בין הידיים. שמרנו, ניסינו, השתדלנו, טיפחנו ודבר לא עזר. ארזנו את הפקלאות וחזזרנו לנקודת ההתחלה. עם השברים צעדנו לעברו של הניסיון העשירי במספר. היה זה יולי כשגילינו שרחלי שוב הרה. הפחד היה עצום, האובדן כבר מוכר, האשליה המתוקה הזו… קשה לאפשר לה למלא אותך שוב אחרי הפסד כה מוחץ.

סוד.

סוד גדול עליו לא מדברים ואל תשאלו אותי בכלל מה קורה עם הליך הפוריות, אני לא רוצה להיתקל בשאלה הזו בשום פנים ואופן. וכולם שואלים, כולם אוהבים, כולם עוטפים אבל אני מפחדת ואיני מעוניינת למלא לכולם את הצורך הריגשי, איני יכולה – אין לי דלק עבור עצמי. זמן גילה שההיריון נראה אחרת. אינו רצוף דימומים כמו קודמו, הוא נראה מבטיח, הגדילה נכונה. רחלי קורנת. שקים? יש. דפקים? יש. אה כן… שוב תאומים. הז'רגון של דיבור בשניים כבר מוכר לנו. שקיפות עורפית תקינה לשניהם.

סקירת מערכות תקינה לשניהם. בן ובת. מזל-טוב! אי אפשר לבקש טוב יותר. יותר ויותר אנשים יודעים, עברנו את שבוע 16 המפחיד שבו נפל ההיריון הקודם. חצינו אבן דרך חשובה! התפתחות תקינה. בהיריון הזה אנחנו כבר לא מטופלות ע"י דוקטורים, אנחנו מטופלות ע"י פרופסורים – כל מה שצריך כדי לעשות טוב לילדים שלי. שמות כבר רצים לנו בראש, מתחילים להתרגל לרעיון היפה הזה. אפילו מוכנות יותר מפעם קודמת. יאללה! שבוע 22+5 סקירת מערכות מאוחרת! הוא נראה תקין, היא נראית תקין, הערכת משקל של 550 גר' לכל אחד מהם. מדהים! צוואר הרחם! אופס…..

צוואר הרחם במחיקה מלאה. ירידת אוויר מהריאות, פחד, דמעות, דופק מהיר, שתיקה, נסיעה למיון… איכילוב מאשרים. מחיקה מלאה ופתיחה של סנטימטר, אחד משקי ההיריון מבצבץ החוצה. או-או… מה עושים? בוחנים אם יש דינאמיקה. מה זאת אומרת? בוחנים האם אנחנו נמצאים במצב סטטי או האם ישנה התקדמות בתהליך הלידה. עובר יום. סטטי. עוברים יומיים. אין התקדמות. עוברים שלושה ימים – פתיחה של 3 ס"מ. יש דינאמיות. אנחנו בשבוע 23+1. אנשי הצוות באיכילוב מתחילים להעלות אופציה של סיום ההיריון.

הסיכויים ללדת באופן טבעי בימים הקרובים עולה ואלו חדשות רעות מאוד. בשבוע 24 היא בעלת 80% תמותה. מה-20% הנותרים חלק קטן מאוד יצליח תוך מתן טיפול ארוך ומעולה לחיות חיים תקינים ובריאים, ומי שלא יחיה עם תחלואה ומומים קשים מאוד. אולי חירשות, אולי עיוורון, או פיגור או שיתוק מוחין והרשימה נדיבה וארוכה. עכשיו תחליטי! את מעוניינת להמשיך את ההיריון ולקחת את הסיכון הזה? או לסיים את ההיריון? אבל תחליטי עד סוף השבוע, כי שבוע 24 הוא שבוע המוגדר "בר חיות" וממנו והלאה יהיה מאוד קשה עד בלתי אפשרי להשיג את אישורה של הועדה החריגה להפלה כשאין מומים לעוברים.

בום.

כי מה שהיה עכשיו לא היה עצוב ממש אז הביאו לנו את הטראגי. תחליטי את. ומי שמי להחליט אילו נפשות יבואו לעולם ואילו לא? האם אני אלוהים? האם יש לנו כזוג יכולת לגדל תאומים או ילד אחד (תלוי מי ישרוד) כשיש לאחד מהם או שניהם מום קשה? האם להקשיב לאלפי הסיפורים ששמענו על ניסים? כי עכשיו חודש כסלו והוא הרי חודש של ניסים.. חנוכה! נס גדול היה פה. ואולי ניסים קורים רק אצל השכנים… שבוע עצוב של תלאות נפשיות עבר על אישתי המדהימה ועליי.

מלא בעליות וירידות, הסכמות וויכוחים, מבקרים ואוהבים, חברים ומשפחה. מספרות לכולם על הדילמה ומחכות לאיזה מישהו, משהו… שיביא איתו תשובה, שיאמר מה הצעד הנכון שיחליט עבורנו, אבל אין מישהו כזה וזה המצב – ההחלטה בידינו ומשקלה כבד מנשוא החלטה של חיים ומוות שתוצאותיה ישנו את כל מהלך חיינו מעתה ועד עולם. לכאן או לכאן. הידיים עייפות מלהחזיק, הרגליים רצוצות מהמרחק אותו צעדנו, הלב נקרע ממה שנדמה כמו התעללות שאין לה קץ. כמה עוד אפשר?

רחלי ואני החלטנו פה אחד לסיים את ההיריון. אישור הועדה הגיע באותו היום. בשבוע כזה לא נותנים לעוברים "סתם" לצאת, כיוון שעובר שיוצא במצב כזה יסבול ואולי גם יבכה. לכן ממיתים אותם טרום לידה. כמתהלכות לגרדום, צעדנו לחדר בו מתבצעת פעולת ההזרקה. אישתי בוכה בכי קורע לב, אני מנסה להבין מה נכון. האם להחזיק אותה ולהישאר חזקה? האם נכון לבכות ביחד? ומי יטפל בכל הביורוקרטיה? מחובקות ובוכות המתנו לתורנו, נכנסנו לחדר והתישבנו מול אדון פרופסור כדי לשמוע שקשה לו.

"אנחנו כאן כדי לעזור לאנשים. העוברים האלה תקינים." אחרי שבוע של תלאות הסתכלנו עליו המומות, לקח שבוע שלם כדי שנקבל את ההחלטה הטראגית והנוראית הזו ויושב מולי פרופסור בעל שם ואומר לי במילים אחרות – אני לא אהיה זה שהורג אותם. שיבוא זה שחתם על אישור הועדה הזה. אני הייתי בשוק ואישתי ראתה אותו כסימן מאלוהים. היא חזרה בה מהחלטתה ולי לא היה מקום לויכוח. כבודה במקומו מונח, דעתה היא החשובה ביותר. לקחתי צעד אחורה והחלטנו שלא להחליט. עד מחר.

את ההתנהלות המחפירה של הצוות בכל הנוגע לפרוצדורה הזו אחסוך מכם קוראים יקרים, אחסוך גם מעצמי – להעלות זאת לכתב כואב מדיי ונדמה כבלתי אפשרי. ולמה בעצם? ביום הנורא שחלף ישבנו, חשבנו ודיברנו כדי להגיע לאותה החלטה בשנית. יום למחרת הגענו לאותו מקום, אולי שלמות יותר. בזמן הפרוצדורה היא כאבה מאוד.. התפתלה! בסוף התהליך נשברתי בבכי והייתי עסוקה בלהעריץ אותה: ״אין נשים כמוך את מדהימה את אלופה אני מעריצה את הגבורה שלך את נופת צופים את אחת ויחידה״ כל מילת הערצה והערכה שניתן לומר נאמרה.

שעה ויותר היא שכבה שם. מחטים ארוכות כמו הבטן שלי נדקרות בתוכה ומזיזים אותן בפנים כאילו מערבבים ירקות בסיר. לא מצאו את הלב שלהם. לא הצליחו לחדור עם המחט. כשהצליחו היא לא היתה בדיוק במקום. הם הזריקו ליד, ושוב טיילו והיא מדבררת את הכאב הענק הזה בזמן שהורגים אותם בתוך הרחם שלה. היה לה כואב והיא התפתלה ודיברה עם השמיים כבר במשך אולי שעה אני מדקלמת ״זה תכף מאחורייך.. את אלופה את גיבורה אני כאן״ היא הזיעה כולה אז כל האוויר שבריאות שלי הלך על לעשות עליה רוח נשפתי ונשפתי וכבר 11 ולא הכנסתי כלום לפה מלבד נס והסתחררתי ורעב לי וכולי בהדחקה לגבי מה שמתרחש ממש מול עיניי מדי פעם מבליחה לה איזו מחשבה: מזריקים מלח ללב של הילדים שלי.

אמא.. ״מה קורה שם..? למה הרבה זמן?״ היא שואלת, לא מסתכלת לרגע על מה שעושים לה ״הוא מחדיר מחט.. הנה תרגישי דקירה״ העיניים שלה נפתחות בכאב עצום שאני יכולה רק לדמיין לעצמי אני מסבירה לה מה הם עושים כשאיכשהו הצלחתי להבין בדיוק מתי הם חושבים שהם שם ובדיוק מתי היא חייבת לא לזוז. שתי ידיי בשתי ידיה. 3 דוקטורים/פרופסורים מנסים לייעץ אחד לשני: ״אתה שם.. אתה ליד זה משמאל זה הקצה לא משמאל זה המחט אה הנה זה.. תזיז את המחט היא לא זזה תביאי לי kcl (זה החומר) תזריק״ שעה ויותר… שהסיוט המטורף הזה מתרחש אל מול עיניי.

חלום בלהות מציאותי מאוד. הלידה ארכה כ-12 שעות. מעשר בלילה וכמעט עד עשר בבוקר. היא היתה מייגעת ברובה, מלאת אמוציות, כואבת ולא רק נפשית. יובל שלנו יצאה ראשונה – 600 גר'. וגיא יצא שעה אחריה – 850 גר'. הכאב קשה מנשוא. כל כך קשה שאני לא יודעת אם אני יכולה לראות את כולו נכון לכרגע. אומרים שהחלק הקשה מאחורינו ובכן מכיוון שזו הלידה השקטה השניה שחוויתי עם רחלי אני מצטערת לבשר שאת הקושי לא עברנו. לא סיימנו, לא מאחורינו ולא נשאר בעבר. הכאב הוא כאן. הוא ממשי. אני פוקחת אליו עיניים בבוקר ודומעת אותו בלילה לפני שאני נרדמת. ההיריון הבא שלנו, בעזרת השם, לא יהיה היריון "רגיל" או "קל" או "כיפי"… לא. הוא יהיה היריון מלא חרדה, שזור בפחדים ובעיקר בעיקר – לא בטוח. מהרגע בו נגלה בטא גבוהה בבדיקות הדם ועד הרגע בו יהיה לי ילד בוכה בין הידיים עם 10 אצבעות בידיים ו-10 אצבעות ברגליים עם כל המערכות מתקתקות כמו שצריך מ-א' ועד ת'.

המילים רגיל, קל וכיפי במרכאות כי ברור לרחלי וברור לי ולכל אדם שפוי שכל ההריונות הם לא קלים, רגילים או כיפיים. לא חושבת שיש דבר כזה בכלל. ועדיין היה לזה מקום להיאמר מבחינתי. למה אני כותבת את זה? בראש ובראשונה כי אני מקבלת הרבה בשאלות מאוד דומות וברור לי שאקבל עוד הרבה בעקבות הפרסום הזה, הפוסט הזה מבהיר הרבה לסביבה שלי. אני כותבת את זה כי אני חושבת שהמודעות ללידה שקטה היא קטנה מאוד. אנשים לא יודעים מה זה, איך מתמודדים עם זה, מה ההשלכות של זה ואולי טוב שכך, אולי עדיף שאנשים לא ידעו. לאנשים קשה להתמודד עם כאב, אבל ואובדן – גם לי קשה.

אין בי רצון להכאיב לאנשים, אני מאחלת לכל הנשים וכל הזוגות ככלל פוריות, ילדים, מי שמעוניין בכך בכל אופן, ורק טוב ואהבה. מכל הלב. הייתי רוצה שיקבלו את הכאב שלי כלגיטימי. היו לי שני היריונות ויש לי כרגע ארבעה קברים. זה כואב וזה מותר. האובדן גדול, החוויה קשה מנשוא. החלום שלי התרחק.

אני יודעת שהוא עוד יגיע, אבל כרגע אני נפרדת מיובל וגיא שלי, שלנו. ילדים שלא הספיקו לראות אור יום ואני כואבת את זה ממקום של אמא. עשיתי את הכי טוב שיכולתי, החלטנו ממקום שהיה בעיניינו הנכון ביותר עבורנו, ולא פחות, עבור הילדים. אנחנו מאמינות שזוהי החלטה אמיצה ונכונה כהורים לילדים, אלו שאנו קוברות ואלו שבעזרת השם יבואו בעתיד לעתיד טוב יותר. לעולם קצת יותר סלחן.

אוהבות,

אמא ואמא.

ההחלטה
2.5 (50%) 4 votes

Share
Share
Share
%d בלוגרים אהבו את זה: