מיה גרונר שמאי, נשואה לעידן, אמא לליה (12) לאילון (8) ולגור הקטן שאיננו. מטפלת באמנות M.A. עובדת עם מבוגרים, בני נוער וילדים. מרצה "במכללה האקדמית לחברה ואמנויות".
מיה כותבת את הפוסט האישי הזה שנכתב ברגעים קשים של גילוי, לידה ומוות.
מתוך תחושת שליחות ומחויבות בעבור כל האימהות, האבות, המשפחות והתינוקות הרכים שאינם בינינו, אשר בלעדיהם העולם כבר איננו מה שהיה.
לקראת לידה שקטה…מונח שיש בו כל כך הרבה שקט חיצוני וכל כך הרבה רעש פנימי…מחשבות, תמונות, סרט רץ ומהיר שממלא את המחשבות ומאיים לא לשחרר את הנפש, לצרוב, להשאיר צלקת פנימית חרוטה על הלב, צלקת שהגוף לא יודע בכאבו…
הגוף שלי הופך מאקווריום לחי לקבר למת, ביום אחד בשעה אחת, גוף בגוף מפסיק לפעום, משהו שחי בי מת עכשיו ואיתו לוקח חלק ממני…קטיעה, כל מה שכתבתי לפני לא דומה לחוויה שמגיעה אחרי…צירים, הגוף לא משחרר אותם, הם מגיעים מעצמם אך הגוף מסרב לשתף פעולה עימם, מסרב להיפתח ולהפיל אל אוויר העולם את זה אשר נשימתו אבדה בתוכי.
כואב, כואב בגוף אך עדיין לא ניתן לדמיין את הצריבה שתגיע אחרי. דממה…הבכי שמתפשט וממלא את חלל החדר הוא זה שלי, יבבות של חיה פצועה ומדממת מלידה אשר הגור הקטן שלה נלקח ממנה באכזריות, כזו שרק הטבע ידע. פניו הצחורות, שפתיו המשורטטות, אפו הקטן, מבקשת לנצור בזיכרוני כל תו, כל קמט, כל זיכרון של מגע, חום גוף וריח.
מנשקת את ראשו ובוכה לשמיים, אלו שלקחו אותו ממני מתוך שנתי, מתוך חלום מתוק ונעים, מפחדת, מפחדת שהזיכרון הזה ישתלט על כל זיכרונותיי הטובים וייקח ממני את שפיותי…מזכירה לעצמי את ילדיי מלאכיי שלי בשביל להחזיר לעצמי את אותה השפיות שחסרה כל כך בכל אוסף הרגעים הקשים הללו. גור קטן שלי היית חלק ממני, מגופי, מבשרי 9 חודשים כמעט, נשמנו ביחד את נשימותינו בלילות ובימים וחשנו האחד את תנועותיו של השני, למדתי להכיר ולחוש אותך, את חלקי גופך הנעים בתוכי, היית לחלק ממני, נשאתי אותך באהבה גדולה וצפייה רבה ליום בו תגיח ותצא אל אוויר העולם, תפקח את עינך ומבטנו יפגשו…
אתה בקשת בנשימותיך האחרונות לפקוד את חלומי ולהיפרד… התבוננתי בך יונק ממני ברוגע ובשלווה, התבוננתי בתווי פניך המוכרים, התבוננתי בך בשנתך הרגועה ונפעמתי מתחושת הרוגע שאתה משרה עלי, התעוררתי בתחושה נפלאה שלידתי אותך קרבה ומגיעה ואני כולי צפייה לחלום שעומד להתגשם, לא הבנתי שבחלומי זה נפשך ביקשה להיפרד מנפשי ולבך נדם… לידה שקטה, פיללתי לשמוע את צליל קולך אך השקט היה הצליל הרועם ביותר ששמעתי כשהתבוננתי בך ונפרדתי ממך בנשיקה… תנוח בשלווה, אוהבת לנצח, אמא מיה.