עוד באותו נושא

יום הולדת שמונה

אלון אלפרט, לידה שקטה "יום הולדת שמונה"

אלון אלפרט, לידה שקטה "יום הולדת שמונה"אלון אלפרט כותב על חוויית אובדן הריון ולידה שקטה.


יום הולדת שמונה


זה יום רגיל. בוקר. היום אני מתחיל קצת יותר מאוחר. הזמנו חשמלאי, שיסדר עוד שקע בחדר של הילדים, וגנן, שיטפל בכל העציצים המתים במרפסת בגלל שהסוללה של המחשב של ההשקייה נגמרה לפני חצי שנה, ואני, כידוע, לא מוצא את הזמן אפילו לגזור ציפורניים.

לקחתי את מאי לגן קודם, דילגנו מעל המדרכות – כמו ספיידרמן, היא אומרת, בלי שיש לה מושג מה זה ספיידרמן, רק רועי גולדברג מהגן שלה כל הזמן קופץ כמוהו אז היא רוצה גם.

שירי, עם בטן של סוף שמיני, נוסעת לאולטרא-סאונד בכללית, רק בשביל לראות שהכול בסדר. אני מכין קפה לחשמלאי, הגנן לא רוצה.

מקדחות, רעש, אני עם העיתון בחצי יד. הטלפון שלי מצלצל, שירי. הלו מותק, אני אומר.

בכי.

בכי ממש, נורא, בכי של מוות פתאומי, של כאב עמוק.

מה? מה? אני שואל בפאניקה גוברת. אין… אין דופק, אין דופק, היא מתייפחת, אין דופק. לא נכון, לא נכון, אני יורד על הברכיים, מה קורה, תגידי לי שזה לא נכון. איפה את, מה את עושה, מה קורה, לא נכון, לא נכון. בכי. תחכה בבית, אני באה הביתה. מה באה, קחי מונית, לא, אני באה הביתה. זה בטוח? תבדקי. תבדקי שוב, אני אומר בפסקנות. הם בדקו, הם בדקו. אני באה. תתקשר ל, תתקשר ל… אני בדרך.

אני לא בוכה, אבל אני רועד, ובמצב של חוסר אמון טוטאלי. עדיין על הברכיים, אני חושב מה עושים עכשיו. מה עושים. החשמלאי מסתכל עלי, מקדחה ביד. אני אומר לו, תלך, הילד שלי מת. התינוק, התינוק שלנו מת. הוא אומר לי, אני כל כך מצטער, ותוך דקה הוא מחוץ לדלת, עם כל האבק והבלגן עוד בכל מקום. הגנן נעלם עוד קודם, לא שמתי לב. אני מתחיל טלפונים, מה בדיוק אתה אומר? ההורים של שירי בסינגפור. אמא שלי. סבתא של שירי. דודה שלה, תתקשר לאמבולנס, הם אומרים, אולי אפשר לעשות משהו. לאן להזמין? אני מתקשר למד"א, הם חוקרים אותי, איפה היא עכשיו? איפה אתה? אני מבולבל, אומר שלא צריך ומנתק. אולי יהיה בסדר.

שירי נכנסת, עיניים שחורות, הבטן נראית כרגיל, ממש כמו בבוקר. היא הולכת מהר לחדר השינה ומתחילה לבכות בקול רם על המיטה שלנו, בכי בוטה, מזעזע, חסר מעצורים. אני נשכב מעליה, מחבק אותה, הדמעות שלה מרטיבות לי את האוזן. אני לא מצליח לבכות, פשוט מחבק אותה ומנסה לא להתפרק. טוב, אין מה לעשות, אין מה לעשות, היא אומרת, אני נכנסת להתקלח. להזמין אמבולנס? לא יודעת, אין מה לעשות עכשיו. את לא יודעת את זה, אולי, אולי ניסע עכשיו מהר ואולי אפשר, את יודעת, אולי אפשר לעשות משהו. לא, היא אומרת. הם אמרו לי. אם אין דופק אז אין. היא נכנסת להתקלח, ואני פשוט הולך מהר מצד לצד בבית, כי אין לי מושג מה אני עושה. אני לא מסוגל לעצור.

היא יוצאת, מתלבשת, מכינים תיק באופן מכני נורא, אותו תיק שהכנו לחדר לידה. הזמנתי מונית, אנחנו יוצאים לירושלים. הנהג נוסע בשקט, ואנחנו יושבים מאחורה, אוחזים ידיים, שותקים, ראש מורכן בכוח, אולי בכל זאת אפשר לעשות משהו. הנהג אומר, אין לי דלק, אני חייב לעצור בלטרון למלא דלק, אכפת לכם? מה אני אגיד לו, לא?

איכשהו מגיעים להדסה, כולם כבר מחכים לנו בחוץ, שקטים ורציניים, אנחנו נכנסים פנימה, למקום הכל כך שמח הזה, חדר לידה. נשים שוכבות על כורסאות מצפצפות, מחוברות למוניטורים, המון המון דפיקות לב, ובעלים נרגשים ויעילים.

האחות נותנת בנו מבט, ומיד מכניסה אותנו לחדר קטן. שאלות, בדיקה נוספת, מתי הרגשת תנועות בפעם האחרונה? לא יודעת, אתמול? אולי בבוקר? לא יודעת. מחברים למוניטור, וכלום, הטכנאית הרוסיה אומרת, כלום, אין דופק, אין מה לעשות, אני ממש מצטערת. אז זהו? אז זהו? אי אפשר ליילד, לבדוק, להחיות? משהו? אני מתפרק בפעם הראשונה ומתחיל לבכות, בקול, כמו איזה מניאק דפוק, הדמעות זורמות כמו מים, ואני ושירי בוכים בטירוף בחדר הקטן הזה, מלא צילומים של תינוקות ומכתבי תודה ממוסגרים על הקירות.

מסבירים לנו את האפשרויות, עושים זירוז, אבל זה יכול לקחת שלושה ימים, תבינו. זה תלוי באיך שזה יתפתח. כן. לידה רגילה, אני מצטערת. עם כל הצער, עכשיו שום דבר לא בוער לכם, והחדרי לידה מלאים, ויש נשים עם, איך לומר, תינוקות, תינוקות שצריך ליילד.

חברה של שירי, נעמה, תסדר הכול. היא אחות. מאשפזים אותנו במחלקת נשים, סיבוכי הריון, משהו. לא יודע מה קורה, מטפטפים לשירי משהו לווריד, ואחרי כמה שעות מובילים אותנו לחדר לידה, ממש כמו בלידה רגילה. נעמה ואני ליד המיטה, שירי בוכה, אני רוצה לגמור עם זה, נו כבר, ואנחנו מלטפים אותה, הכול יהיה בסדר מתוקה, את גיבורה, את גיבורה.

בסוף, הוא נולד. לידה שקטה, קוראים לזה. אין בכי. אין חיוכים. אף אחד לא נכנס לשאול אם הכול בסדר. כולם הולכים מסביב לחדר, לא מתקרבים אפילו. מבחוץ אני שומע אברך שמתקשה לעצור את השמחה. כן, שלוש מאתיים חמישים, ברוך השם.

המיילדת שואלת אותנו אם אנחנו רוצים לראות אותו. אם אנחנו רוצים להיפרד. שנינו מהנהנים מיד, אין בכלל התלבטות. מקבלים אותו לידיים, עטוף בשמיכות. תינוק. אמיתי. לא בובה. קצת יותר משני קילו. לא פג, לא יצור. תינוק ישן עם עיניים עצומות ופה אדמדם, עם כפות ידיים ורגליים גדולות, ציפורניים, שיער. תינוק.

אנחנו בוכים כל כך הרבה. מסתכלים ובוכים. בוחנים כל תו, מחפשים דמיון למאי, ומוצאים. יש לו את הפה שלי, וכפות רגליים גדולות. גוון העור שלו, אולי קצת כחלחל. אבל הוא בקלות היה יכול להיות חי. לו רק, לו רק…. לא יודע. האחיות משאירות אותנו לבד, לפחות חצי שעה. אולי יותר. אני יושב על הרצפה ובוכה בקול, על התחושה הנוראית הזאת של החמצה, ושל סוף, ושל כאב.

בסוף אנחנו מוסרים אותו לידיים של המיילדת, ואני צריך להתחיל לחתום על מסמכים. רוצים נתיחה, לא, לא. מעדיפים אותו מושלם. ככה, כמו שהוא. גם ככה אי אפשר לדעת מה קרה. אנחנו מדברים הרבה, חושבים על כל מה שהיה יכול להיות, על כל השמות שכבר ידענו שנקרא לו, על מה שנגיד למאי, על איך נתמודד עם השכנים, ועל כל הקלישאות האלה שנמשיך, שעוד יהיו לנו עוד ילדים, שהכול לטובה, כל דבר שרק יכול לתת לנו משהו, כוח להמשיך ולעבור את זה.

אחר כך החלטות, כאלה החלטות מסריחות, של סידורי קבורה, ואם לתת לו שם או לא, ואם לזכור, או לשכוח, והמון המון בכי.

***

אחד עשר חודשים והמון פחדים אחר כך, נולד לנו יהלי הקטן, המתוק, שהכניס מחדש את המילה "חיים" לעולמנו בכל משמעות אפשרית, ואנחנו אוהבים אותו כל כך. ואחר כך יואבי המקסים, פו הדב שלנו, ולפני כמעט שנתיים, גם עומר הצטרף למשפחה, ילד חייכן ונפלא שכמוהו אין בכל העולם כולו.

ילדים זה שמחה.

להרשמה
להודיע על
guest

0 תגובות
משוב
לצפות בכל התגובות