עוד באותו נושא

מעגלים

אתר לידה שקטה, תמיכה לנשים לפני לידה שקטה, במהלכה ואחריה
אתר לידה שקטה, תמיכה לנשים לפני לידה שקטה, במהלכה ואחריה

מיכל (זיסר) גזבר כותבת לזכרו של בנה התינוק אבישי זיסר ז"ל.

מיכל איבדה את בנה בעקבות פרשת רמדיה.


בשביל המכוסה חצץ דק נשמעו צעדים חרישיים של מגפיים נגררים. הלוך ושוב.. אנה ואנה..
אט אט הצעדים הפכו איטיים יותר מחמת העייפות שתקפה אותה. היא התעייפה מלחפש. זה למעלה משעתיים היא מסתובבת, מנסה לאתר. מעולם לא היתה כאן, ולכן לא ידעה היכן לחפש.
במהלך חיפושיה ניקרו בפניה דמויות שונות: קשיש לבוש חולצה לבנה מרופטת, אשר ידעה זמנים טובים יותר, משורבבת לתוך מכנסיו המהוהים והמקומטים, נתלים בשלייקס, ופועל האוחז דלי ריק, מעדר על כתפו הימנית ולראשו כובע קש רחב תיתורת.
הצפירה באה מכיוון מכונית אשר חלפה לידה ונעצרה בסמוך ובתוכה שני גברים. "האם את זקוקה לעזרה?" נשאלה. בפנים אדומות ונפוחות מבכי היא השיבה בשלילה.

חלפה כרבע שעה היא המשיכה בדרכה, תוך שהיא מנגבת את דמעותיה בשרוול חולצתה כאותה ילדה קטנה ללא ממחטה. לאחר שחלפה על פני שבילים אחדים, הגיעה למקום שבו היה עליה לשקול היטב את צעדיה לבל תחליק. בוץ מעורב בטחב היקשה עליה את ההליכה. לפתע נגלו לעיניה מלבנים העשויים שיש, טורים טורים, גדלים שונים. חלקם מכוסים ירוקת, אבק ולכלוך,וחלקם נראים נקיים ומהוקצעים.. "אולי זה כאן?" שאלה את עצמה. מרפרפת בקריאה מהירה על פני השמות החרוטים.

לא! לא יתכן. אני צריכה לחפש במקומות חדשים יותר, הרהרה לעצמה. התאריכים הרשומים כאן הם ישנים- מלפני עשרים ושלושים שנה. מעניין מה קרה לאותן המשפחות מאז. כיצד המשיכו את חייהן? כיצד התגברו על הטרגדיה שפקדה אותן? מה היתה הסיבה למותם? מי ליווה אותם בדרכם האחרונה? כיצד היו נראים היום לו נשארו בחיים? היו נישאים? מקימים משפחות? אבל מה זה בעצם חשוב. לשגות בדמיונות שווא, במציאות אוטופית, זהו דבר שמעולם לא הועיל לאיש. ואולי מוטב כך? אולי כך נמנעו מהם חיי סבל? האם צריך לחיות בכל מחיר??

במוחה חלפו הרהורים רבים. לא רק עכשיו. מזה כשנתיים ויותר, מאז האסון, היא שמחה וכואבת כאחד. כואבת ומצטערת על החיים שנגדעו בדרך כה הזויה וטרגית בדיוק שמונה שבועות לאחר שפרצו את רחמה, באופן שטלטל לא רק אותה, אלא את כל מי ששמע והכיר את הסיפור.

האנשים שהגיעו לנחמה, ניסו לרמוז, בעדינות מהולה בזהירות, כי מוטב כך. הקושי והסבל הפיסי והנפשי שהיו נגרמים, היו משנים את חייהם לעד והיו גורמים לצער אינסופי שרק היה מתגבר עם השנים, ואין איש יודע מתי יבוא הקץ. אכזרי ככל שיהיה, קטן ככל האפשר, סובל כמה שפחות – כך נגזר עליו להיפטר מן העולם הזה.

הזיכרונות היכו בה במלוא עוצמתם- החל מהשבוע המטלטל שעבר מעת הביאה אותו לבית הרפואה, ועד בשורת האיוב של הרופאים, עת עמדה בפניהם שבורה וכואבת, ממאנת להאמין. מקווה להתעורר מחלום הבלהות בו היא נמצאת.

זוכרת היא את הגוף הקטנטן העטוף בטיטול והמוטל על המיטה הענקית, מכוסה בצינורות, מחובר לכל מכונה אפשרית. מורדם ומונשם. "הציפייה" מורטת העצבים עד למשמע הצפצוף האחרון והסופי שלאחריו הופיע קו ישר אחד-קו, קו האינחיים.

חיוך רחב עלה על פניה. כן, אין תחליף לאותו "תינוקי". כך קראה לו. כן, היה לו שם. שם שביטא את הדורון שניתן לה. ניתן ונלקח. אך היא לא היתה מסוגלת להגות אותו עוד זמן רב לאחר האירוע.
אבל עכשיו. כן, עכשיו יש לה תינוק חדש. תינוק שנולד ח"י חודשים לאחר המקרה, תינוק שמסב לבני משפחתה ולה אושר רב, וממלא את כל ישותה ומהותה.

מפאת גילה נזקקה להתערבות רפואית וחודש אחרי חודש נחלה אכזבה, עד שהקב"ה שמע את בכייה והיא נושעה. חלפה ההתרגשות,החיים שבו פחות או יותר למסלולם. ואילו עתה,עתה הגיע הזמן להתפנות לאובדן, לעיבוד האבלולשכול שילווה אותה עד יומה האחרון. היא היתה חייבת להיות חזקה,למרות שמבפנים הרגישה עצמה שבורה לרסיסים.
בבית חיכו לה בעל,ילדים נוספים, הורים מבוגרים ועבודה שחייבה אותה לעטות פנים שמחות.
"אחר המעשים נמשכים הלבבות"-כך שנו חכמינו. כנראה שאינם טועים.

החוזקות החיצוניות, שלעיתים היו מעושות ומלאכותיות, חלחלו אט אט פנימה והפכו את נפשה המיוסרת למעוז חזק, למבצר איתנים. אפילו יותר מהתקופה שקדמה לאסון. היא מצאה עצמה צומחת מהמשבר ומחזקת את הסובבים אותה ואף את אותם אנשים זרים שפנו אליה והופנו על ידי אחרים. בכוחות הנפש העצומים שגידלה, טיפחה והשקתה מידי יום, שימשה צוק איתן גם לסובבים אותה
אך סוד קטן שמרה בליבה – להלוויה היא החליטה לא ללכת. לא היתה מסוגלת לצרוב בזיכרונה את הגופה הקטנטונת, העטופה בלבן, מורדת אלי קבר לעולמי עולמים.
היו מי שניסו להניא אותה מכך." זהו סוג של פרידה" ,כך טענו. "לטקס יש משמעות בתהליך האבל… ייתכן שתצטערי על כך בהמשך".
אך היא לא הקשיבה לעצות הרבות, והעדיפה לזכור אותו כפי שהיה בחייו הקצרים.

היא סירבה ללכת ומיאנה לשמוע לאחר מכן על תהליך הפרידה בבית חי לכל מועד. תמיהות רבות נשמעו סביב. "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".-"אל תגיעו למקומי,לא כדאי לכם, (חשבה בציניות) אך אנא, אל תשפטו אותי"-היא ביקשה בלבבה. אבל באותו הבוקר היא קמה עם החלטה אמיצה, לפקוד את הקבר.
וכך מצאה עצמה משוטטת בשבילי בית העלמין, מחפשת את המלבן הקטן שעבורה יהיה סגירת מעגל.
ולבסוף מצאה..

להרשמה
להודיע על
guest

0 תגובות
משוב
לצפות בכל התגובות