ביטוי הכאב בשפת האמנות

מאת מיה גרונר שמאי

אוקטובר 2018, חודש המודעות העולמי ללידות שקטות

ילדתי

ילדתי תינוק

ילדתי תינוק מת.

ילדתי

ילדתי חיים

ילדתי חיים ומוות.

ילדתי

ילדתי תינוק מת ואיתו חלק ממני מת גם.

 

לפני כשנתיים וחצי ילדתי תינוק מת, גור קטן שלי שחי בגופי תשעה חודשים ויצא אל אויר העולם ללא רוח חיים, תינוק קטן, טהור, דומה לנו, אך מת. שבוע לאחר לידתו קברנו אותו ביחד עם חברים קרובים ויקרים בבית הקברות בקיבוץ, ממש מטרים ספורים מביתנו.

אמא ואבא שאיבדו תינוק בסמוך ללידתו ממשיכים לאורך כל חייהם לחיות את החיים כשבצלם האובדן הקשה. אני יכולה לספר לכם כי החיים שלנו מלאים בטוב, אנחנו צוחקים הרבה, שמחים, נהנים לראות את ילדינו גדלים, אנחנו מגשימים חלומות קטנים כגדולים ומעריכים כל רגע מהקטן ביותר עד הגדול. אך לצד החיים השלמים הללו מתנהל בתוכנו עולם מקביל עולם אשר בו לא ניתן לשכוח שיש לנו עוד ילד, ילד שלא רשום בספחי תעודות הזהות שלנו, ילד שלא רשום בטופס השנתי שאנו ממלאים למס הכנסה, ילד שנספר רק אצלנו בלב כששואלים אותנו כמה ילדים יש לכם…ילד שמתקיים בלבנו ואין יום שעובר ואנו לא חושבים עליו ומודעים לקיומו.

במקצועי כמטפלת באמנות, אני פוגשת בכל יום כמעט אנשים שעסוקים בהתמודדות עם קושי בחייהם כמו גם בהתמודדות עם אובדנים מסוגים שונים. כמטפלת, אך גם כאדם, אני מרגישה ומאמינה בכך שעלי להחזיק את התקווה. אני מודעת לכך שלעתים לא ניתן להחזיר את שהיה, אך ניתן לבטא את הכאב ובכך להקל מעט מעוצמתו. האמנות במקום הזה מהווה בעבורי מאז ומתמיד שפה לביטוי רגשי ויש בכוחה לנהל דיאלוג נוקב ועוצמתי עם הכאב.

הסטודנטיות שלימדתי במכללה בשנה בה הייתי בהריון עם גור ואשר אותן המשכתי ללמד גם לאחר לידתו וודאי זוכרות את חזרתי לאחר חופשה קצרה לעבודה, חזרה שלגמרי לא הייתה פשוטה, לא לי ולא להן. בפגישתנו הראשונה לאחר האובדן שיתפתי אותן שבמקביל לחזרתי ההדרגתית לעבודה הטיפולית אני דואגת לטפל בעצמי דרך האמנות ובמעט ציניות (אולי בכדי להפיג את הכבדות הבלתי נתפסת) הוספתי כי במידה והטיפול לא יצליח אז כנראה שלא אחזור ללמד את מקצוע הטיפול באמנות בשנה הבאה…

אבל חזרתי…

חומרי האמנות בסטודיו של מדריכתי אפשרו לי לבטא את התחושות הכואבות ביותר, אלו שהתחוללו בנפשי ובגופי והשפה המילולית לא הספיקה בכדי לבטאן. עבודות האמנות והמגע עם החומרים אפשרו לי לכאוב, לכעוס, להתאבל וגם להיות הכי קרובה שאפשר לתינוק שלי שלרגע היה ולרגע איננו. היום ההתבוננות על עבודותיי מאפשרת לי להרגיש הכי קרובה אל עצמי מאי פעם והן מזכירות לי את כוחה העצמתי של האמנות המביעה והמרפאת כאחד.

בחודש אוקטובר השנה בחרתי לשתף אתכם בעבודותיי. להתקרב, להתבונן ובעיקר להרגיש ללא מילים את שחשה אישה, אימא, שיולדת תינוק מת. תחושה שקשה לבטאה במילים.

אני מקדישה את עבודות האמנות שלי לגור שלי ולכל התינוקות הרבים שלא זכו לחיים.

אקריליק, חוטי רקמה, צילום, חיתולי טטרה, על עץ 56*100
אקריליק, חוטי רקמה, צילום, חיתולי טטרה, על עץ 56*100

 

 

 

 

 

 

 

אקריליק, חוט צמר על קרטון ביצוע 75*70
אקריליק, חוט צמר על קרטון ביצוע 75*70

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

צנצנת מים, בריסטול שחור, סיכת ביטחון וצמר.
צנצנת מים, בריסטול שחור, סיכת ביטחון וצמר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גור- מסיכת מוות- עפרונות, חוט צמר, סיכת ביטחון 25*20
גור- מסיכת מוות- עפרונות, חוט צמר, סיכת ביטחון 25*20

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אקריליק, חוט רקמה על גבי קרטון ביצוע 25*20
אקריליק, חוט רקמה על גבי קרטון ביצוע 25*20

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פעימות הלב- אקריליק, עיפרון, חוט ריקמה, על גבי קרטון ביצוע 40*30
פעימות הלב- אקריליק, עיפרון, חוט ריקמה, על גבי קרטון ביצוע 40*30

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אין יום שעובר בלעדיך- חרוזים רקומים על גבי קנבס 25*25
אין יום שעובר בלעדיך- חרוזים רקומים על גבי קנבס 25*25
ביטוי הכאב בשפת האמנות
4.8 (95.2%) 25 votes

מתוך הבלוג

עוד באתר

התוכן באתר סייע לכם? שתפו אותו