הקוסם העצוב

על אתר לידה שקטה

אני משתתפת בצערך על האובדן שלך ומקוה שכאן תמצאי מידע שיסייע לך בהכנה ללידה שקטה, בהתמודדות עם ההשלכות שלה על תחומי החיים השונים ובהתמודדות הבירוקרטית בנושאים כמו קבורה אחרי לידה שקטה, פרידה מהתינוק שלך בתום הלידה, הנצחה וקבלת תמיכה בהתמודדות עם האובדן.

אין דרך אמיתית להתכונן ללידה שקטה. זוהי חויה קשה מכל בחינה אפשרית ולמרות המידע וההכנה שניתן לקבל לפניה אין מילים לתאר את עומק הכאב שכרוך בלידת תינוק מת ובהתמודדות הרגשית, החברתית, המשפחתית והזוגית לאחר מכן. חייך כבר לא יהיו כפי שהיו בעבר. את תשתני וכך גם האנשים סביבך, מערכות היחסים שלך ותפיסת עולמך.

האתר כתוב בלשון נקבה אך הכתוב בו מתייחס לשני המינים.

והפעם הצעתי לבני בן ה-12 לכתוב את סיפור האובדן מנקודת מבטו. בזמן שכתב ואני עזרתי מעט, הציפו אותנו שוב הרגשות השונים ואני הבנתי ממרחק הזמן, שהזמן איננו מרפא, רק מאפשר להבין לעומק שחווית האובדן כמו התינוק שלנו ישארו איתנו לתמיד
מוקדש לכל האחים והאחיות של התינוקות שנולדו מתים.

הקוסם העצוב

הייתי בן 8 אני זוכר שאמא הבטיחה לקנות לי ערכת קסמים ותחפושת לפורים, אהבתי לעשות קסמים והייתי גם טוב בזה, אבל הסיפור שלי הוא לא על קסמים. הסיפור שלי הוא על איך הבנתי בגיל 8 שיש דברים שאיאפשר להחזיר בקסם.
אני זוכר איך ברגע אחד, חג פורים, החג האהוב עלי הפך להיות החג הכי שנוא ועצוב, עד היום…
אמא שלי היתה בהריון, בסוף ההריון, הבטן שלה היתה גדולה, היא הבטיחה שתגיע לאסוף אותי מהצהרון מוקדם יותר ושניסע לקנות תחפושת וקסמים, אך במקומה אבא שלי הגיע, הוא קרא לי לבוא איתו, אבל משהו במבט שלו היה מוזר.
הגענו הביתה, ישבנו בסלון ואבא קרא גם לאחותי שהיתה בת 12, שאלתי את אבא איפה אמא והוא התחיל לספר את כל מה שקרה באותו בוקר נורא אחרי שהלכנו לביה"ס. הוא סיפר איך אמא קמה בבוקר שתתה קפה ולא הרגישה את התנועות של התינוק, הוא סיפר שהלכו להיבדק והרופא אמר שאין דופק. אני זוכר שאחותי רצה בבכי לקומת הבית העליונה ואני לא הצלחתי להבין או להאמין, פשוט שתקתי. חשבתי במחשבה של ילד קטן שאולי אבא "עובד" עלי והתינוק כבר נולד. אבל לא שאלתי, שתקתי.
נסענו לאמא לבית החולים, ישבתי מאחור ואחותי מלפני, ראיתי שהיא כתבה בהודעה לחברה שאחיה התינוק שבבטן מת ואז כבר הבנתי שזה כנראה אמיתי, הדמעות מילאו לי את העיניים אבל המשכתי לשתוק.
הגענו לאמא, ישבנו ביחד על המיטה, התחבקנו ורק אז הצלחתי לבכות…אחותי ואני בקשנו מאמא לצלם את התינוק אחרי שיוולד כדי שנוכל לראות אותו ואז נפרדנו.
בבית התכוננו לפורים, דוד שלי לקח אותי לקנות תחפושת וקסמים ואני ניסיתי להזיז את המחשבות הרעות.
חג פורים…למחרת בבוקר התחפשתי לקוסם, אבל כאב לי בלב ונראה לי שהייתי הקוסם הכי עצוב בבית הספר…
בצהריים אמא חזרה הביתה מבית החולים בלי תינוק עם עיניים נפוחות. בקשתי לראות את התמונות של התינוק, התיישבנו על המיטה שלהם והסתכלנו על התמונות בטלפון. בכינו. הוא היה מאוד דומה לי. היו ימים עצובים, אמא בכתה הרבה. אני הרגשתי עצוב וכועס וגם קצת אשם, כי זכרתי שאמרתי משהו על התינוק באיזה יום כשהתעצבנתי על אמא. אני זוכר שאמא הביאה לי את הספר "בכיתי כי ציפיתי" הקראתי לה ותוך כדי שהקראתי בכיתי ולא הסכמתי להפסיק להקריא, הרגשתי כמו האח בסיפור שהרגיש אשם בגלל שאמר מילים רעות ושאולי בגללו האח התינוק מת. אמא הסבירה לי שמילים לא יכולות להשפיע כך ושלפעמים כשכועסים או מתרגשים או מצפים אומרים גם מילים שלא מתכוונים. אני בכיתי ובכיתי כי רציתי את האח הקטן שלי שכל כך ציפיתי לו וכל כך רציתי אותו…
ההורים שלי קברו את אח שלי בקיבוץ שלנו, ציירתי לו על אבנים והבאתי לו. מאז אני מבקר שם רק לפעמים אבל הוא איתי בלב תמיד.
אמא שלי לא ויתרה ואחרי שנה וקצת נולדה לי אחות קטנה, היא מתוקה ומצחיקה וגם לפעמים מעצבנת כמו אחות קטנה ואני אוהב אותה ממש. אבל אני רוצה שתדעו שהחור שבלב לא נעלם, הוא תמיד ישאר ואני לומד לחיות איתו. היום אני בן 12 כבר פחות מאמין בקסמים אבל למדתי לנגן על גיטרה ודרך הנגינה אני מצליח לבטא את מה שאני מרגיש ואולי יום אחד אכתוב שיר לאח שלי שמת.
כשאמא ביקשה ממני הסכמתי לכתוב את הסיפור שלי בכדי שעוד ילדים שנולדים להם אחים מתים ידעו שזה בסדר להיות עצובים, שזה בסדר להרגיש ככה, שהחברים לא ממש יכולים להבין מה עובר עליך ולמה כל כך אכפת לך מאח שלא היכרת בכלל. אבל החיים ממשיכים וגם הכאב וזה בסדר, לפחות זה מה שאמא אומרת…