השקט שנשאר

על אתר לידה שקטה

אני משתתפת בצערך על האובדן שלך ומקוה שכאן תמצאי מידע שיסייע לך בהכנה ללידה שקטה, בהתמודדות עם ההשלכות שלה על תחומי החיים השונים ובהתמודדות הבירוקרטית בנושאים כמו קבורה אחרי לידה שקטה, פרידה מהתינוק שלך בתום הלידה, הנצחה וקבלת תמיכה בהתמודדות עם האובדן.

אין דרך אמיתית להתכונן ללידה שקטה. זוהי חויה קשה מכל בחינה אפשרית ולמרות המידע וההכנה שניתן לקבל לפניה אין מילים לתאר את עומק הכאב שכרוך בלידת תינוק מת ובהתמודדות הרגשית, החברתית, המשפחתית והזוגית לאחר מכן. חייך כבר לא יהיו כפי שהיו בעבר. את תשתני וכך גם האנשים סביבך, מערכות היחסים שלך ותפיסת עולמך.

האתר כתוב בלשון נקבה אך הכתוב בו מתייחס לשני המינים.

"השקט שנשאר.."

אחרי שבוע החלטתי לכתוב.. 🥺

כמו כל זוג נורמלי, רצינו ילד או ילדה, להתרחב, להקים משפחה, בית משלנו. כמו בהרבה מקרים בחיים, היו קשיים, לא הכל עבד חלק. עם קצת מאמץ וטיפה של אמונה, במהלך חופשת קיץ גילינו שאנחנו שם, יש הריון!

התגלגלנו משבוע לשבוע ובספירה איטית מצאנו את עצמנו בשבוע 23 עם הריון של תאומות זהות בדרך לביקורת שגרתית אצל רופאת המעקב שלנו.
בבדיקת אולטרסאונד שגרתית, הבטנו בהן ולפתע נפל העולם, השמש כבתה, לאחת העובריות אין דופק! הרופאה לא אמרה דבר, אבל זה היה פשוט ברור לעין.
פתאום חושך, תחושה שהכל קורס, ההבנה שכבר לא הכל ורוד. הלם מוחלט!
לא מבינים מה ההשלכות, לא מוכנים לוותר.

כך התחילו להם תשעה ימים של סיוט, ימים ארוכים שאינם נגמרים.. ריצות למומחים, בדיקות ושעות ארוכות של מתח וציפייה.
ואז הרגע שנודע לנו – קיימת פגיעה מוחית בעוברית השנייה. אם היא תשרוד, היא תסבול כל חייה וכך גם אנחנו.
המומחים לא השאירו ברירה ונאלצנו להיכנע למצב, לעבוד עם הראש, עם ההיגיון הבריא.
החלטה על סיום הריון היא גזרה, חריצת גורל ואיפשהו, התנגדות למציאות, בייחוד כשמדובר בהיריון ראשון ולאחר ציפיה כה ארוכה.

יום למחרת התייצבנו בבית החולים, עדיין המומים ולא ממש מבינים את מה שהולך לקרות.
התיאוריה כל כך שונה מהמציאות.
ההחלטה על הפסקת ההריון בצורה יזומה עומדת על הפרק, והנה, פתאום זו המציאות שעומדת לנגד עינינו.
לחשוב שההחלטה הראשונה שלנו כהורים, היתה לעצור את התפתחות ההריון, להפסיק את התזוזות בבטן, להקפיא את דפיקות הלב הפועם, פשוט מחרידות מנשוא.
ואז הוא נדם.. את הריקנות על הפנים לא היה ניתן לפספס, את התחושות שהן עדיין שם, רק בלי תזוזות, בשקט, ברוגע.. לא היה ניתן לספוג.

ואז מתחילות להן למעלה מ-6 שעות של כאב נורא, הקשיים הפיזיים נכנסו למערכה.
תרופות זירוז, צירים אדירים, משככי כאבים וכו'.
6 שעות שהן כמו נצח..
הדקות כל כך ארוכות והראש רק רוצה להיות אחרי.
מובלים לחדר לידה, "המקום הכי שמח בבית החולים".
בכניסה שלטים צבעוניים של "ברוכים הבאים", הורים נרגשים, המון מיילדות וקולות מצמררים של תינוקות בוכים ברגע יציאתם לאוויר העולם.
איך מכניסים רגע של עצב למקום כל כך שמח?!
כולם מסביב הרגישו ביום חגם ורק אצלי תחושת לוויה קשה, כולם באופוריה ורק אני סביבי רואה בית עלמין.

בחדר לידה צדדי, בסופו של מסדרון, הכל כבר מוכן, מוכן מידי..
כלים נקיים, משקל לשקילת הרך הנולד, מזרן קטן על השידה ועריסת תינוק שלא יוצאת לי מהראש. מעולם לא חשבתי שעריסה כל כך קטנה תוכל לעלות בי תחושות כל כך קשות. ולאחר כמה דקות היא כבר איננה בחדר.
שנייה לפני, מבקש מהמיילדת "תגידי לנו כשאין כבר כלום בחדר", מסתובב לקיר, עוצם את העיניים הדומעות ומחזיק לאשתי את היד בחוזקה. כל כך חזק שאם קורה משהו רע, אז זה לשנינו.. ביחד.. בכאב משותף…
לאחר כמה רגעים, הגיע הרגע שיסיים את היום הארוך הזה.. מי שלא נכח ברגע הזה, לעולם לא יבין..

לחוות לידה שקטה בלידה ראשונה, עם כל מה שכרוך בכך, המאמץ הפיזי, הקושי הנפשי האינסופי, השעות הארוכות.. ואז מגיע שקט… שקט רועם…
אין תינוק שבוכה, המיילדת לא אמרה דבר, רק בכי, רק עצב על האובדן.
תחושות שלא ניתן לתאר במילים, כאב כזה מוזר בבית החזה שפשוט לא מרפה, עוצר את הנשימה, תחושה אכזרית מול עצמך, כעס על העולם, חוסר הבנה.

הקושי בסיטואציה כגבר, זה שאתה חייב להיות שם, נוכח, מגבה, תומך, משענת ולשמור על רוגע יציבות, להיות עם רגליים על הקרקע ולא לתת לה להישבר.
ואז אתה מבין שאתה לבד. לא יכול לפרוק ולהתפרק ואת הקושי האישי אתה צריך להקפיא לשלב מאוחר יותר, כי כרגע אתה שם, תומך ואוהב..

אחרי הכל גם רגע הפרידה הוא קשה..
היא הייתה קטנה, 616 גרם של אושר עילאי.
היו לה ידיים ורגליים, אף, פה ועיניים, היא הייתה קטנה ואני אהבתי אותה, למרות שלא הכרנו מעולם..

לידה שקטה כשמה כן היא, לידה רגילה לחלוטין, רק שבסופה לא נשמע קול תינוק בוכה.
ישנה רק דממה רועשת.
6 מתוך 1000 לידות מסתיימת בלידה שקטה ואנחנו נפלנו בסטטיסטיקה.
אף אחד לא מדבר על זה, אף אחד לא מספר את זה, מן שתיקה מוסכמת כזו.
השקט שבלידה ממשיך גם אחריה, זה לא פיקנטי ולא כייף לדבר על זה, זה כאילו לחוות את זה שוב.. ומי שלא חווה, חושש לדעת שזה קיים ובוחר להתרחק.

אינספור רגעי שקט שפשוט אין מה להגיד.
מחשבות מתסכלות על אם פעלת נכון, האם יכל להיות אחרת, איך קמים מזה.
השקט מחדר הלידה לא עוזב לרגע, צורם באוזניים ולא נותן מנוח. זה שקט שפשוט אין איך לתאר במילים.
זה השקט שנשאר..

ברגעים האלו ובימים האלו, הצלחנו להבין כמה ששנינו זה אחד, כמה הביחד פשוט מציל אותנו ברגעים קשים, כמה אנחנו חזקים.
הבנו שאם ליפול זה ביחד ורק כך גם נצליח לקום.
הבנו שצריך כמה רגעים לעבד את האובדן ולבסוף להמשיך איתו כשהוא לצידנו, אבל לא שולט עלינו..
יש לי אישה חזקה, לוחמת..
ואם כבר לעבור "חוויה" כזו, זה רק איתה.. ❤

פיני בן חיים