לפעמים מתעוררים מסיוט ולעיתים מתעוררים לסיוט

אנחנו זוג הורים רגילים, גרים בבית רגיל, יש לנו שני ילדים רגילים. אני מודע לכך שזה משפט נדוש אבל בכל זאת.
"לפעמים מתעוררים מסיוט ולעיתים מתעוררים לסיוט".

ב 8.6.17 שהיה יום רגיל לחלוטין- הסיוט התחיל.
מודה שזה היה יום ששום דבר לא הלך לי…הרבה דברים כמעט קרו וכמעט הצלחתי בהם אבל בשורה התחתונה….לא.
אני יודע שהייתי מאוד מתוסכל באותו יום אבל שום דבר , באמת שום דבר לא הכין אותי למה שעוד עלול לקרות.
זה היה אחה"צ רגיל, חברים של שני הילדים היו אצלנו.
בערב אכלנו ארוחת ערב משפחתית, קילחנו את הילדים, קראנו להם סיפור והשכבנו אותם לישון.
בשעות הערב המאוחרות יותר , אשתי אמרה לי כי יש לה מיחושים. שאלתי אותה אם אלו צירי הברקסטונים שהיו עד כה בחודשים האחרונים. היא אמרה שהיא לא בטוחה….היא עוד הסתמסה עם חברות שלה על מגוון נושאים. ככל שעבר הזמן, היה נראה כי זה הולך ומחריף , הולך וכואב.

בשלב מסוים שמנו את שעון המחוגים וסטופר בטלפון כדי להתחיל למדוד זמנים. הצירים היו בטווחי זמן קצרים ובתדירות גבוהה. התחלנו להבין שזה זה…הלידה טיפ טיפה הקדימה. אמנם רק שבוע 37 אבל היא עומדת לקרות.
אפילו תיק לידה עוד לא היה מוכן, הכנתי אותו בין ציר לציר כי מי חשב…אשתי תמיד ילדה אחרי שבוע 40.
למרות שכל התקופה האחרונה צחקתי כי הפעם הלידה תקדים ואמרתי רק שלא תקדים את יום ההולדת של הבן השני שלנו ( שחגג יום הולדת 5 ימים קודם לכן ).
הלידות הקודמות של אשתי היו תמיד ארוכות, הקצרה שביניהן היתה 13 שעות של צירים . ידענו שאנחנו צריכים להתארגן. כל מהלך הלידה , וההשגחה על הילדים ואיזה ביה"ח ( אנחנו גרים רחוק מכל בית חולים )….הכל תוכנן מראש……הכל תוכנן למעט מה שלא תוכנן.
התקשרתי להורים שלי , נתתי להם התרעה ראשונית שאולי עוד נצטרך אותם הלילה..אבל שעוד לא יצאו מהבית. אחרי שעברה עוד שעה של צירים ביקשתי מהם להגיע אלינו.

אשתי עוד שאלה שאלות לגבי הלידה ואף תהתה בינה לביני אם שתתה מספיק מים היום כי היה יום ממש חם.
התקשרתי לדולה וסיפרתי לה, אז היא הציעה כי תשתה לפחות עוד ליטר של מים , שתשכב במיטה על הצד , בתקוה כי הצירים יחלפו והלידה תדחה בשבוע-שבועיים אולי אף יותר.
אשתי ביצעה את ההוראות.
ואז אשתי שאלה אותי בין הצירים, האם העובר צריך לזוז בין הצירים? כמובן שלא ידעתי וגם לא זכרתי מלידות קודמות. נתתי לה שוקולד ועדין אמרה שלא מרגישה אותו. ואני תירצתי לעצמי ולה, אולי קצת הוריד דופק, אולי ישן חזק כי הצירים מעייפים אותו….
ואז למרות תוכנית הלידה המקורית, לעבור את הצירים אצל ההורים שלי בבית כדי להתקרב לבית חולים – היא פתאום אמרה לי נוסעים עכשיו לבית החולים. אמרתי לה בסדר..והתארגנו ליציאה.
וכמו שקבעתי עם בני הבכור מספר שבועות קודם לכן, הוא ביקש לדעת שאנחנו יוצאים לבית החולים, כך עשיתי. הערתי אותו ועידכנתי אותו. והשאלה הראשונה ששאל אותי: " התינוק בסדר? הוא יחיה? לא קצת מוקדם?" וכמובן שאמרתי לו שהכל בסדר….. אל תדבר שטויות. עוד כמה שעות ויהיה לך אח צעיר נוסף.
נסעתי לבית חולים במהירות שבחיים לא נהגתי בה. כאמור אנחנו גרים רחוק מבית החולים, מעל שעה נסיעה והצירים היו יחסית תכופים. תוך 35 דקות אשתי כבר היתה במחלקת יולדות. מיד קיבלו אותה.
ידעתי בתוך תוכי , בסתירה לנסיעה המטורפת, מתוך ניסיון של לידות קודמות, שיש עוד הרבה שעות של צירים. אז ירדתי למיון לפתוח תיק בקבלה, החנתי את הרכב בחניה מסודרת, אפילו הסתכלתי בקפיטריה מה אקנה ואוכל עוד במהלך הלילה.
לא ידעתי שבאותו הזמן , האחות עשתה לאשתי מוניטור, לא אמרה לה מילה ורצה לקרוא לרופא תורן.
חזרתי למחלקת יולדות, שמח וממתין לרגע הגדול. ראיתי את אשתי שוכבת בזמן שהרופא עושה לה בדיקת אולטראסאונד. היינו שם הרופא, אחות מיילדת אשתי ואני.
בגלל שהגעתי אחרון לחדר, לא ראיתי את המסך של האולטרא סאונד . רק ראיתי אותו עובד על הבטן..אז חיכיתי בסבלנות.
ואז הוא התחיל להגיד באופן ברור כי הוא לא רואה תנועות נשימה של העובר – ואני שיכנעתי את עצמי שהוא ישן. ואף הוסיף שהוא לא מוצא דופק – חשבתי לעצמי סטאז'ר – בטח לא מוצא.
ואני חצי מבודח שואל אותו " מה, אתה מחכה לרופא בכיר ממך ?"
ואז הוא הסתכל עלי ועל אשתי , על המוניטור ואמר " עשיתי מאות אולטרסאונדים, אי אפשר לפספס דופק בשלב הזה. לצערי עלי לבשר לכם כי העובד שלכם מת".
הסתכלתי על אשתי תופסת את הראש ומתחילה לבכות. ולי במקביל התחילו מחשבות " רגע, היום ה1.4? הרופא עובד עלינו?" וחשבתי לעצמי שהבדיחה של הרופא קצת מוגזמת, הוא קצת עבר את הגבול.
רגע אחר כך הגיעה גם הרופאה הבכירה וגם הדולה. שתיהן כבר ידעו.
בדיעבד אני יודע שהרופא כל כך התעכב עם הבשורות – פשוט כי חיכה לי שאחזור ….
חיבקתי את אשתי וקיויתי….כל כך קיויתי שאתעורר מהחלום.

לפני 10 דקות הייתי כמעט אבא ל 3- ילדים, ל – 3 בנים וכעבור כמה דקות, נהייתי אבא לשני ילדים ועוד אחד מת.
החיים של לפני ואחרי, היקום שקרס…עד כתיבת שורות אלו טרם הצלחתי למצוא הגדרה טובה יותר או מתאימה יותר. התחושה היתה שהכל מתמוטט סביבך.
הרופאים נתנו לנו כמה דקות להתאושש לבד אחרי שביקשתי. נשארנו רק שנינו, התחבקנו. שנינו בכינו.
מודה שבכיתי מאותו הרגע ועד כתיבת שורות אלו בתדירות ובעוצמות שעוד לא הכרתי.
הדמעות זלגו ללא מעצור, כמו ילד קטן. לא הצלחתי לעצור . גם לא רציתי.
ואז הרופאים חזרו ודיברו איתנו על פרוצדרות רפואיות- מודה שהקשבתי רק חלקית- הגוף שלי היה נוכח שם, ראשי לא. הם חזרו ואמרו לאשתי שהיא לא צריכה לסבול בלידה – את סובלת מספיק.
אני התחלתי לשאול על ניתוח קיסרי בזהירות, ( בכל זאת זה לא הגוף שלי שצריך לעבור את הניתוח ולהתאושש ממנו ) בטח אחרי שאמרו שהגוף כלל לא מוכן ללידה וצריך לייצר אותה ואף הוסיפו שהלידה עלולה לקחת אפילו 3 ימים. לא הבנתי למה היא צריכה לעבור צירים, ועוד לסבול מהם..בשביל מה…..?
ואני, כל מה שרציתי…זה כבר להיות אחרי, אחרי הלידה…..מה שלא הבנתי אז שהחלק הקשה יגיע רק אחרי הלידה……
כתוב במקורות : "בצער תלדי בנים… "אבל לא רשום בצער תלדי בנים מתים…..
הסבירו לנו שקיסרי זה כדי להציל את העובר , לא בשביל האם. התחילו לתת לאשתי כל מיני חומרים שיתחילו תהליך של לידה ובמקביל משככי כאבים.

באותו הרגע קרו שני דברים במקביל בבית חולים. מצד אחד , הרחיקו אותנו ממחלקת יולדות, מחדרי לידה למחלקת נשים ובמקביל התחילו פשוט לרחם עלינו ( אולי עודף אמפטיה) . נתנו לנו חדר נפרד, כי למזלנו היה פנוי ונתנו לי להישאר איתה לבד בלילה במחלקת נשים.
נתנו לנו חוברת שנקראת" השקט שאחרי". שם מפוצץ, חוברת עם הרבה תוכן. בשעות הראשונות לא הייתי אפילו מסוגל להסתכל לעברה.
הכניסו אותנו לחדר, והיינו רק שנינו…שנינו נענו על הרצף של מפוקסים ביותר ויודעים מה רוצים לבין שבורים ביותר, בוכים ומתפרקים ….ישבנו ודיברנו בצלילות יחסית לנסיבות..ולאט לאט התחילו הצירים. הפעם צירי לידה. צירים שיקרבו אותנו "לשקט שאחרי ".
מודה ששאלתי את אלוהים, שעוד ילווה אותי הרבה בימים הבאים – למה היא צריכה לסבול, למה זה טוב?
צוות בית החולים הגביר מעת לעת את מינון משככי הכאבים. אפילו הציעו לאשתי סוג של מורפיום….אשתי , כנראה כחלק מתהליך ההכחשה עוד שאלה אם זה יפגע בעובר…היא קלטה את ששאלה ושתקה.
אשתי מידי פעם נרדמה….ואז הלכתי להיות עם עצמי. רציתי לצעוק, לצרוח, לברוח…התקשרתי לער"ן ואפילו הם לא ענו לי בהתחלה.
נעתי על הציר שבין לספר למישהו, לא להיות לבד, ובין להשאיר את הבשורה בינך לבין עצמך.
כחלק מאותן מחשבות התחיל משהו שילווה אותי/ אותנו עוד פרק זמן ממושך ניגודיות, סתירות פנימיות, מעברים חדים. בין החיים והמוות. סיטואציה בלתי אפשרית, הזויה אבל סיטואציה שהחיים יצרו לנו.

שלחתי הודעה לגיסתי שבדיוק היתה בלונדון : "ערה"? אמרה שכן. " יושבת"? אמרה שכן. ומיד שאלה, מה, כבר ילדתם? ועניתי בשתי מילים שאת משמעותם אני עוד לא בטוח קולט עד היום "העובר מת". ואז היא מיד התקשרה.
שיחה קשה, היא שאלה מלא שאלות , על רובן עוד לא ידעתי לענות והיא פשוט בכתה ובכתה ואמרה שוב ושוב: "אני כל כך מצטערת , פשוט לא מגיע לכם" . משפט שעוד אשמע מספר פעמים..וכל פעם אשאל את עצמי – למישהו כן מגיע?
אחרי כשעתיים אמא שלי , שהיתה עם הילדים ( אמצע הלילה ) סימסה לי. התלבטתי אם להגיד לה, בכל זאת הם שומרים על הילדים…בסוף התקשרתי. היא ענתה . היו כמה רגעי שתיקה ואז הפלתי את הפצצה.ואז שוב שתיקה…האסימון התחיל ליפול כאשר שמעתי אותה חוזרת על מילותי לאבא שלי " העובר מת".

אני חושב שכל שיחה שביצעתי, והתגובות שאותן קיבלתי, עזרו לי לנסות ולהבין את גודל השבר, את הקושי והאתגר שעוד עומד לפנינו. האתגר הזוגי, המשפחתי והאישי.
ירדתי לקיוסק למטה בבית החולים , אותו קיוסק שהיה אמור להעביר את זמני רק לפני כשלוש שעות הפך להיות אותו קיוסק של סתמיות החיים ואולי זה שנתן לי את הפורפציות לחיים… אכלתי שם כמה קרואסוני שוקולד ושתיתי קולה. הנחמה הלא אמיתית שבאוכל.

עליתי שוב לחדר, ואשתי שוב התעוררה מהכאבים, דיברנו על כל מיני נושאים שקשורים ולא קשורים לסיטואציה ההזויה של חיינו. ואז שוב נרדמה. כל כך קינאתי בה שהצליחה להרדם, כל כך מקנא בה שהיא עסוקה רק בנושא אחד, הלידה. בדיעבד, אמרה לי שהיא שמה את עצמה על טייס אוטומטי. היא התכווננה ללידה. כל מה שלא תרם ללידה עצמה, לה היה נמצא במודע.

היא כמעט ולא בכתה ואני מפורק. היא כמעט ולא מדברת על ה"הנושא" על הכאב, ואני לא מפסיק לחשוב ושוב נרדמה ואני שוב לבד. מבין אותה, יודע שעסוקה בקידום הלידה, יודע שבזה היא צריכה להתמקד אבל אני…שבר כלי. יודע שתפקידי לעזור לה, רוצה לסייע במה שרק אוכל. רק שלא תסבול …היא כבר סובלת מספיק.

אחרי שנרדמה , ירדתי שוב למטה, ביקשתי ממישהו דף ועט. הוא זרק לי איזו בדיחה בתמורה..תקעתי בו מבט שיתרחק ממני.

תמיד ידעתי שאני טוב בdoing וזה לא זמן טוב להיות ב being. יהיה לזה מספיק זמן, מספיק מקום. לי אסור ליפול עכשיו ….צריך לתפקד.
ומיד עברתי לעשייה. עשיתי רשימה מסודרת של את מי אני צריך לעדכן, מה אני אומר לכל אחד, ומתי אני מעדכן כל אחד. כמו תוכנית פעולה שכוללת המון פרטים. יש כל כך הרבה גורמים הקשורים לחיינו ( משפחה, חברים, חברים לעבודה משני הצדדים, חברים בישוב הקטן בו אנחנו גרים , גננת, מורה ועוד ועוד. )

חיכיתי בסבלנות עד הבוקר. לא הצלחתי לישון אפילו דקה. דימיינתי בראש את השיחות שבזמן הקרוב אבצע. מצד אחד, אני הולך להטיל עליהם פצצה על הבוקר, ומצד שני, אין לי זמן וכוחות שאחרים יתפרקו.

השיחה הראשונה לאמא של אשתי. עידכנתי אותה בקצרה. "היו צירים, אנחנו בבית חולים, בבדיקות גילו שהעובר מת, הולכת להיות לידה רגילה, זה עוד יקח זמן". עידכון מאוד לקוני, מאוד לא רגשי.
עידכנתי אחר כך את אחי, וחברה שלאשתי וחברה לעבודה. הייתי חדור מטרה, לא היו רגשות בשיחות הללו, גם לא נתתי להן מקום.
אחרי שסיימתי להודיע לאנשים ה"רלוונטיים", פתחתי קבוצת ווטסאפ ייעודית. על כל נציג בקבוצה הטלתי אחריות ברורה , ספציפית, כל אחד מהם היה אחראי לעדכן קבוצת אנשים שקשורה אליו. הסברתי להם במה אנחנו צריכים עזרה ואיך כל אחד מהם יכול לעזור.
ואשתי ישנה ( אחרי משככי כאבים ). לקחתי את החוברת שקיבלנו קודם לכן " השקט שאחרי". הפעם העזתי לעיין בה. קראתי אותה בזריזות, צילמתי אותה והעברתי בקבוצת ווטסאפ. רציתי שכולם ידעו בדיוק מה התהליך, מה הצרכים שלנו, מה הרגישויות , שידעו על ההתמודדות שלפנינו.
התחלתי לעדכן בקבוצה אחת לכמה זמן בהתאם להתפתחויות הלידה.

אשתי התעוררה, הצירים חזרו בהדרגה, קצת דיברנו. דיברנו טכנית בעיקר על הילדים, הילדים החיים. הדמעות שלי זולגות והיא..ממוקדת מטרה ..ללדת.
זה היה הזמן שלי להתייעץ עם אנשי מקצוע איך לעדכן את הילדים. קיבלתי המלצות והחלטתי שאעדכן אותם רק אחרי הלידה עצמה.
הכאבים של הצירים התחזקו ואני לידה, תומך, עוזר במה שאני יכול ויודע. מתווך לצוות הרפואי, מגיע עם בקשות. לידה רגילה לחלוטין…..רק הציפייה היא לכאב עצום ולא לתינוק שמח.
שאלתי את עצמי, את אלוהים, את הצוות – למה היא צריכה לסבול. הרי היא סובלת מספיק ותסבול מספיק – " אין לגיטימציה" לסבל עכשיו.

כשהכאבים התגברו, אמרו כי יבדקו פתיחה כדי להחליט אם לתת עוד מורפיום או ישר אפידורל. חיכינו למישהי מהאחיות שתבוא לבדוק והיא סובלת. החלטתי להיות נחרץ אחרי שראיתי כי הצוות עסוק אבל אותי זה לא עניין. אני הקול שמאחורי הסבל, הקול שמאחורי הכאב. אחרי שקלטתי כי מרחיקים אותה מחדר לידה כדי שנהיה רחוקים מכל היולדות לטובתן…לטובתינו. החלטתי לנצל את המצב ופשוט הולכתי את אשתי לאמצע חדר לידה, בין החדרים. הצוות שידע מי אנחנו הכניס אותנו מידית לאחד החדרים לבדוק אותה. היתה כבר פתיחה , נתנו לה אפידורל ונשארנו בחדר …חדר מספר 4.

אשתי קיבלה אפידורל ומיד נרדמה. פעם ראשונה הרגשתי שיש לי זמן לעצמי. ירדתי למטה, ונזכרתי כי עוד לא אכלתי מלפנות בוקר וכבר שעות אחר הצהרים המוקדמות. הרמתי טלפון למישהי מהעבודה שלי… סיפרתי לה הכל. מישהי אמפטית שידעה לתת את התמיכה ומצד שני שמעתי אותה אומרת את המשפט שעוד אשמע כל כך הרבה בזמן הקרוב " אין לי מילים…אין לי איך לנחם".

זאת היתה השיחה הראשונה וכמעט האחרונה שהיתה עבורי, בשבילי.

הצירים התגברו , השקט שלפני הלידה. שקט שמבשר אולי על הבאות. אף איש צוות לא נכנס לחדר למעט אותה מיילדת שתיכנס מידי פעם. כולם לוחשים, הדלת של החדר סגורה. הוציאו את העגלה שעליה אמורים לשים את הילד אחרי הלידה. החלישו את המוניטור. לידה שקטה כבר אמרתי, לא?! החתימו אותנו על כל מיני טפסים של ניתוח של אחרי המוות.

אמרתי אז לאשתי , אהיה איתך ובשבילך בלידה, אבל מיד אחרי אני יוצא החוצה. לא רוצה לראות אותו, להיקשר אליו..אולי רציתי בכלל להתכחש לאמת הכואבת.
כשהתחילו צירי הלחץ, הבנתי כי זה באמת הולך לקרות. יחסית לאשתי לידה מאוד מהירה -רק 18 שעות. יציאת התינוק מאוד איטית כי אין את הטונוס של התינוק שעוזר לו לצאת.

אני כל כך מפחד מרגע הלידה, מפחד מהמציאות שהולכת להתגלות ואולי מההכרה של המציאות העגומה.
עוד שאלנו את המיילדת מה אנחנו הולכים לראות ואז היא ענתה בשלווה, אתם הולכים לראות תינוק ישן. ישן ממש חזק. רק בית החזה לא יעלה וירד.

ואז בשעה 17:45 , ערב יום שישי, רגע לפני כניסת שבת הוא יצא אל העולם …בשקט.
הרגע שממנו כל כך חששתי הגיעה. עד אותו הרגע קיותי שהמוניטור והאולטרא סאונד היו מקולקלים . אולי הצוות כולו לא היה מספיק מקצועי.
ואז כאשר יצא, המציאות טפחה על פנינו…הוא באמת נולד …אבל מת.
לא ברחתי כמו שתיכננתי – עד היום אני לא יודע למה. נשארתי שם , עומד , מסתכל עליו.
ראיתי אותו, נקשרתי אליו . דימיינתי אותו חי. חיבקתי את אשתי והדמעות יצאו ללא כל שליטה, לא צרחתי אבל התפרקתי, עולמי חרב, השמיים נפלו. אין דרך , אין מילים לתאר את הרגע הזה.
המיילדת כיסתה את גופו, למעט את פניו ונתנה אותו לאשתי. היא עוד עם כאבים וטראומה, דקות ספורות אחרי הלידה , עיניה אדומות מהלחיצות או מהבכי…ואני לא מצליח לתאר את ההרגשה..פשוט בוכה.
ליטפתי לו את הפנים, את הגוף, נגעתי בכפות ידיו ורגליו. נישקתי אותו.ילד ישן ולא נושם.
זוכר שדיברתי איתו ואמרתי לו , יאללה תפתח את העיניים , תוכיח לכולם שהם טעו ואתה חי. דפקתי לו עם אצבעותי על ליבו , קיויתי שהדופק יחזור.
אבל כלום לא קרה. ניסים קורים רק באגדות.

החזקתי אותו ובכיתי. התנצלתי לפניו שלא הספקתי להכיר אותו , שלא הספקתי לגדל אותו …שלא הספקתי……
צילמנו אתו מכל הזויות, הזוי, אני יודע, החלטה שלעולם לא אצטער עליה.
סיפרתי לו שאני כבר מתגעגע ושרציתי לאהוב אותו וכל כך חיכיתי לו. החזקתי אותו ובכיתי. ליטפתי אותו ובכיתי.
לא רציתי שהזמן יעבור…רציתי שנוכל באמת להיות ההורים שלו.
שקלנו אותו, כמו כל תינוק. וכמו שהבנתם… הכל אותו דבר רק שהוא לא חי.
אפילו שרתי לו שיר קצר. חיפשתי על גופו סימן כלשהו שירמז על סיבת המוות אך לא מצאתי.

כן, בכיתי, לא זוכר את עצמי בוכה כל כך הרבה, אפילו לא כשהייתי ילד צעיר. בכי עליו, עלינו, עלי… בכי קורע, בכי של עצב אמיתי שמתברר שעוד לא פגשתי.
הצוות מידי פעם נכנס, סוגר אחריו את הדלת. אמר שהוא משתתף בצערנו, ואני קיויתי בכל ליבי שעוד רגע אתעורר מהסיוט הזה.

היינו איתו כשעה וחצי. אלו היו השעות הקשות בחיי. היה שם עצב, תסכול , אהבה, כעס…. הכל התנקז לתינוק מת, במשקל של 3 קילו. לבן שלי. הבן השלישי.

בשלב מסוים ביקשתי מהצוות שיקחו אותו, לא כי רציתי אלא כי הבנתי שלעולם לא ארצה שרגע זה ייגמר. לעולם לא ארצה להיפרד.

עידכנתי בווטסאפ שפתחתי בבוקר : " תם ונשלם, שקט ועצוב".

תוך דקות התחילו להגיע הודעות בנאליות של "שלא תדעו עוד צער" , מחזקים אתכם ואוהבים אתכם ..אין לנו מילים לנחם ועוד. יש לכם בשביל מה לחיות, אין ברירה אלא להתאושש.

ואז קרה משהו שלא ציפיתי לו. התחלתי לקבל הודעות : "עכשיו אתה צריך להיות החזק", אין לך ברירה, " אתה ראש המשפחה", "תראה חוזק, עתיד המשפחה ביידים שלך" ועוד.

אני יודע שהכוונה טובה, אני יודע שרצו לתת כח.
נכון, לא סחבתי אותו 9 חודשים.
נכון, לא הרגשתי אותו בכל רגע נתון.
נכון, גם לא ילדתי אותו.

אבל אני תיפקדתי לחלוטין כל חודשי ההריון כאשר לאשתי היה קשה. אני הרגשתי אותו כשזז. אני פינקתי וטיפלתי באשתי כשכאב לה או לא היה לה נוח או כשביקשה. גם אני חיכיתי לו, גם אני ציפיתי לו. אני זה ששיפצתי את הבית לקראתו, גם אני התרגשתי לקראת בואו. אני לא פחות שבור מאשתי, לא פחות פצוע ומדמם נפשית , לא פחות מאוכזב, כועס ועצוב.

לפעמים מתעוררים מסיוט ולעיתים מתעוררים לסיוט
4.6 (91.67%) 12 votes

מתוך הבלוג

עוד באתר

התוכן באתר סייע לכם? שתפו אותו