עוד באותו נושא

מוקדש לכל הגברים שחוו לידה שקטה

סיפור לידה – ליבי

הסיפור לידה של ביתי מתחיל ב24.1.18
אם הייתי רוצה להיות פילוסופי
אז הייתי אומר שהוא מתחיל בלידה שלי
ואולי אף בגילגולים הקודמים שלי אם ישנם כאלו
אבל אני לא רוצה להיות פילוסופי
בלידה של הבת שלי
אני רוצה להיות ארצי ומחובר לאדמה לשמחה ולכאב שעברו בכל הסיפור שהוביל ללידה

ב24.1.18 פגשתי את מיכלי שלימים תהפוך להיות זוגתי ואם ילדי
לכאורה עוד דייט מתוך מאות שהתחיל באפליקציית הכרויות
אבל היה משהו בשיחה הראשונית שהייתה עמוקה ומגששת ובדייט הראשון הקרוב והאינטימי שיכל לנבא את הבאות.
אולי בגלל שהגענו האחד לשני בוגרים ובשלים יותר
ובעיקר בגלל החיבור יוצא הדופן שהיה בינינו
כל שבוע במערכת יחסים הזו הרגיש כמו חודש
ואחרי שנה שאנחנו ביחד וכבר גרים ביחד
זה הרגיש טבעי ונכון כאילו היה שם מאז ומתמיד
והצעתי לה להתחתן איתי ב24.1.19
תכננו להתחתן במאי של אותה השנה ולהתחיל לנסות להכנס להריון באוגוסט
אך רצה הגורל והיא נכנסה להריון כבר במרץ
כך שבחתונה היא כבר הייתה בשבוע 9

אני בן יחיד ואולי זה ישמע מטומטם אבל אני מאמין שהפחד הכי גדול של בנים יחידים הוא שכשההורים שלהם ימותו הם ישארו לבד בעולם
ולכן אחד הפחדים הכי גדולים שלי היה שלא יהיו לי ילדים, שאתעורר יום אחד בגיל 60 ואגלה שאני לבד
עוד מאז שקורא הקלפים ההולנדי בהודו קרא לי בקלפים שאני הגילגול האחרון ושלא יהיו לי ילדים
ולכן שמיכלי נכנסה להריון נתקפתי גם פחד וגם שמחה עצומה שהחזון הזה אינו אמיתי ותיהיה לי משפחה, ולא סתם משפחה אלה עם האישה הכי יפה ןחכמה ומדהימה וטובה ונכונה לי
וככה התחלנו את המסע.. כן כן.. הריון זה חתיכת מסע אל עבר הילדה שלי, שלנו
שנינו בהתרגשות שיא, קוראים יחד כל שבוע באתר מה אנחנו הולכים לעבור בשבוע הזה וצוחקים יחד מהטיפים שהאתר נותן לגבר ואני ממציא לה יותר ממה שכתוב
ומיכלי משבוע לשבוע ניהיית יותר ויותר יפה
עם בטן הריונית מושלמת
והפעם הראשונה ש"קצח" – (שם בטן) שלנו זזה
ואנחנו מרגישים את זה ובעיני זו התגלות הבריאה בכבודה ובעצמה בבטן של אהובתי

אני זוכר את הסקירה שבה אמרו לנו שזו בת
כל כך רציתי בת
אני זוכר את ה"יש" הגדול שיצא לי מהפה מלווה בתנועת ניצחון עם היד
לא ידעתי את נפשי מרוב אושר

הגענו לחודש תשיעי והאחרון והארוך ונראה שלא יגמר
למיכלי כבר כבד וקשה אבל האמיצה שלי רוצה ללדת בזמן של קצח , שתבוא בזמן שלה מבלי שנלחץ עליה ונזרז אותה
אנחנו בוחרים בבית חולים לניאדו שמוכוון יולדת ולא מאיץ בזוגות ותומך באפס הפרדה
שבוע 40 מגיע ואנחנו בטוחים שאוטוטו זה קורה
עניין של ימים, ביקורת ועוד ביקורת יום ועוד יום
ואנחנו כבר בשבוע 41 ואז ב41+3 והרופאים אומרים לנו שקצח שלנו בטוב ושנבוא עוד יומיים ב41+5
ואנחנו קמים ב41+5 ונוסעים לבית חולים

ה26.12.19 בדרך ללניאדו

שבוע קודם היה נר ראשון של חנוכה
אני ומיכלי היינו בהדלקת נר ראשון עם כל החברים הכי טובים שלנו
אני זוכר שהסתכלתי מסביב וראיתי את חברי הטובים את האישה שאני אוהב ואת הילדה שלי בתוכה ממשמשת ובאה אמרתי לעצמי "הנה המשפחה שלי"
והייתי מאושר, פשוט מאושר
שום דבר לא הכין אותי למוניטור של הבדיקה ב26.12.19 ב41+5 אין דופק!!
האחות מנסה ומנסה ולא מוצאת והרופאה אומרת "עכשיו אולטראסאונד" ומגרשת משם את האישה שהייתה שם ושמה את מיכל במקומה וכלום..
רצים כמו משוגעים לקומה ה3 למיון
הרופא הראשי של המיון נכנס ואומר לנו שהוא מצטער ואנחנו צועקים עליו "מה אתה מצטער, תבדוק!"
והוא בודק 3 פעמים ו.. אין דופק!!
צעקת שבר של מיכלי, קורעת לב
אני בוכה מאחוריה ומרגיש שהדם אוזל לי מהרגליים
ואני לא מסוגל יותר לעמוד
באיזה מן עולם אתה ובעיקר האישה שלך עוברים 9 חודשי הריון, אוהבים אותה ומגדלים אותה ברחם ואז בשנייה האחרונה.. אין דופק!!
ה26.12.19.. היום הארור הזה,
היום שיתחיל מסע חדש.. מסע של התגברות על אבל ושכול גדולים מכל מה שידענו עד היום.

מכאן הדברים מתגלגלים, מכניסים אותנו לחדר ומתחילים להשתתף בצערנו ולהסביר מה קורה עכשיו ואז אני מבין פתאום שהייתי עסוק בשבר ששכחתי שצריך ליילד את הקטנה שלי
אמנם מתה אבל יש לידה.. לידה שקטה!

אני זוכר שצריך להודיע למשפחות שלנו
זוכר את עצמי מתלבט למי קודם אמא או אבא
מחליט לאבא, הוא יותר חזק עדיף שהוא יודיע לאמא
זוכר את הקול של אבא שלי נסדק ונשבר ואת הטלפון נופל על הרצפה
זוכר אותו שואל אותי בקול שבור אם זה סופי
ואני עונה לו שכן ונשבר יחד איתו

המשפחות מתחילות לזרום לבית החולים שבורות והמומות
למיכלי נותנים זירוז ואנחנו מחכים שהלידה השקטה תתחיל
הדולה באה להיות איתנו וגם המדריכה של הקורס הכנה ללידה
קרן ושיר, שתי מלאכיות שעוטפות את מה שנותר מאיתנו ברגעים הללו
הזירוז מתחיל לעשות את שלו ואנחנו עולים לחדר לידה, קרן ושיר איתנו
כל מה שאני חושב בראש זה שאני לא אזכה להכיר את הבת שלי ושבבקשה בבקשה בבקשה
אלוהים תשמור על מיכלי, אני לא אעמוד בזה אם יקרה גם לה משהו

מזריקים למיכלי אפידורל
הלידה השקטה מתחילה

אני זוכר את החדר לידה
זוכר את הכאב והמוות שהיו בו
זוכר את עצמי נותן יד למיכלי ולא עוזב
גמור על יד המיטה שלה
זוכר שאני חושב בראש " אולי כולם טעו? אולי פתאום היא תצא חיה ותבכה?"
זוכר את הכאב של מיכלי ואת המאמץ העצום שלה
ואת הידיעה מראש שהוא לא יניב פרי
זוכר את מיכלי צועקת
"זה לא חדר לידה, זה חדר מתים"
זוכר את המיילדת אומרת
"צריך לעזור לך, את רוצה שאני אעזור לך?"
זוכר שפתאום אני מבין ש"לעזור לך" זה אומר לחתוך
זוכר אותי מזדעק לא!!
היא יכולה לבד, היא תעשה את זה, אל תחתכי אותה

ב26.12.19 בשעה 20:36 נולדה ביתי הבכורה
ראיתי אותה יוצאת מהרחם
עטופה וכרוכה בחבל הטבור סביב הצואר והרגל
המיילדת חתכה את חבל הטבור
ניקתה אותה ושיר שמרה עליה בקנאות ולא זזה ממנה
אני הייתי עם מיכלי
נישקתי אותה בראש וחשבתי שמעולם לא ראיתי מישהי גיבורה יותר… הגיבורה שלי
שיר הביאה לנו אותה שניפרד
מיכלי החזיקה אותה ראשונה
ואז נתנו לי להחזיק את הבת שלי
בהתחלה לא הצלחתי להסתכל עליה
היה לי קשה מידי
אבל שהסתכלתי לא הצלחתי להפסיק להסתכל
היא הייתה כל כך יפה
עם שיער שחור מקורזל, עור שחום ועדין
ותווי פנים שלה היו מושלמות נקיות ועדינות
היא נראתה שלווה כאילו היא ישנה
היה לי כל כך קשה לשחרר אותה ממני
זוכר שחשבתי שהיא מזכירה ודומה לי
זה היה הדבר הקשה והכואב שעשיתי בחיי!!

החודשים הבאים יהיו סיוט מתמשך
זה יתחיל עם המעבר למחלקת נשים במקום ליולדות
אני לא זז ממיכלי לשניה אפילו שכביכול אסור לי לישון במחלקה הזו
כמה ימים של סיוט עם נשים מוזרות ואחיות מעצבנות (לא כולן, היו גם כמה מקסימות)
החברים פינו את כל מה שקשור לתינוקת מהבית
בכדי שנחזור אליו ולא נתקל בזה
אבל אי אפשר לפנות את מה שבלב
מה עושים עכשיו עם כל הציפיות והחלומות
כל כך חיכינו, כל כך רצינו שתבוא
התכוננו אליה ואהבנו אותה
במקומה חיכה לנו ריק אחד גדול וענק…

בהתחלה מיכלי הפגינה חוזק וממש חיזקה את כולם
כולם באו לנחם ויצאו מנוחמים
אני זוכר שזה הפחיד אותי כי ידעתי שהאבל הקשה עוד לפניה
אני הייתי מפורק
הרגשתי אשם
הרגשתי שאני לא אדם מספיק טוב
ובגלל זה זה קרה לי וכל הזמן נזכרתי בהולנדו מהודו
בחודשים הבאים אני אשאל את כל קרובי ואגיד להם
בבקשה, "רק תגידו לי שאני אדם טוב"
אשמה היא המוטיב העיקרי שיהיה עלי ללמוד לשחרר בשנה הזו.

הזמן עובר, כולם ממשיכים בחיים
וזה רק ניהיה יותר ויותר קשה
מיכלי צוללת לדכאון עמוק
מלאה בכעס על העולם
ואני מנסה לתפקד בכל המצב הזה ולהכיל את שנינו

אומרים שבכל דבר רע אפשר לראות גם דבר טוב
ואני לא הצלחתי לראות שום דבר טוב באסון הזה
שחור משחור
עד שזיק של אור זרח משם
תמיד היה שם האור הזה.. עוד לפני החושך
החושך התהומי נחת עלינו בכזו עצמה
שבהתחלה לא היה ניתן לראות את האור
אבל בדיעבד הוא רק העצים את האור בניגודיות שבינהם
האור הוא הזוגיות שלי עם מיכלי
העוגן התמיכה והאהבה שהענקנו האחד לשניה בשעה הכי קשה

במאי 2020 מיכלי ואני שוב בהריון
בהתחלה לא מסוגלים לשמוח
רק מפחדים, רק חרדים
בבדיקות הראשונות הלב שלי בתחתונים
ואני לא מרגיש טוב ממש פיזית ביום של הבדיקה
לאט לאט מבדיקה לבדיקה
אנחנו מרשים לעצמנו גם לשמוח
גם לחשוב על צנובר שלנו.. שם בטן
לקח זמן עד שהיא קיבלה שם בטן
שוב אני מצפה לבת
שוב אני לאט לאט מרשה לעצמי לצפות שוב.. להתרגש שוב
שובאני מרגיש את הקטנה שלי זזה בבטן
שוב אני שר לה שירים ומדבר איתה כדי שתזהה את הקול של אבא שלה
גם מיכלי לאט לאט מצליחה לתת לה יותר מקום וצנובר שלנו יותר ויותר מוחשית בחיינו
ושוב חודש תשיעי הארוך והלא נגמר
אבל הפעם יילדו את מיכלי בשבוע 38
הפעם לא לוקחים סיכון
הפעם זה חייב לקרות
היא לא תחליף את אחותה הגדולה
אנחנו נגדל אותה באהבה רבה והיא תדע ותשמע על אחותה וגם האחים והאחיות שיבואו אחרי צנובר ידעו שהייתה אחות בכורה.

קראנו לה "ליבי"
כי היא בליבנו ואף פעם לא נשכח אותה
ביתנו הבכורה והאהובה
עכשיו ה26.12.20 ואני מסיים לכתוב לך את סיפור הלידה שלך ליבי ביתי האהובה
בדיוק שנה אחרי שנולדת
זה לא סוף הסיפור, רק סוף הכתיבה
תדעי שאני חושב עליך כל יום
מנסה לדמיין איזה אדם מופלא יכולת להיות
אני מפריח בלוני אש לזכרך בים
אני סולח ליקום שלקח אותך ממני
אני לא רוצה יותר להתעכב על אשמה וכעס
אני רוצה לחיות ולאהוב את מיכלי האישה של חיי
לאהוב את ילדי הבאים ולהקים משפחה
ואת תמיד איתי.. בליבי
כמו שמך…

אפילוג
צנובר נולדה ב24.1.21 בדיוק 3 שנים אחרי שאני ומיכלי הכרנו! והיא מהממת בת שבוע?
אני רוצה להקדיש את סיפור הלידה שלי לכל הזוגות ובעיקר לגברים שקצת שוכחים אותם ואת כאבם בלידות שקטות
ובעיקר לתינוקות הלידה השקטה
"לידה שקטה" בעיני נקראת כך כי יש שקט שאופף את הנושא והילדים הללו לרוב לא מדוברים ולא מקבלים שמות
הסיפור שלי הוא גם עבורם.

תודה
ניר וייזר

להרשמה
להודיע על
guest

1 תגובה
הישן ביותר
החדש ביותר הכי הרבה הצביעו
משוב
לצפות בכל התגובות
דרור

ניר היקר
תודה רבה על השיתוף המרגש שלך.
איבדנו את ביתנו לפני שבועים בחודש תשיעי. אחותה הגדולה בת שלוש וחצי, עצובה מאוד על האובדן, כמה ציפינו לה..
שבורים, מרוסקים, כאובים מאוד מאוד. תודה שעזרת לי לעבד עוד מהכאב הנורא הזה
דרור