סיפורים אישיים

מיכל (זיסר) גזבר כותבת לזכרו של בנה התינוק אבישי זיסר ז"ל. מיכל איבדה את בנה בעקבות פרשת רמדיה. בשביל המכוסה חצץ דק נשמעו צעדים חרישיים של מגפיים נגררים. הלוך ושוב.. אנה ואנה.. אט אט הצעדים הפכו איטיים יותר מחמת העייפות שתקפה אותה. היא התעייפה מלחפש. זה למעלה משעתיים היא מסתובבת, מנסה לאתר. מעולם לא היתה כאן, ולכן לא ידעה היכן לחפש. במהלך חיפושיה ניקרו בפניה דמויות שונות: קשיש לבוש חולצה לבנה מרופטת, אשר ידעה זמנים טובים יותר, משורבבת לתוך מכנסיו המהוהים

אלון תמרי, חי עם 2 נסיכות. האישה שאיתו יעל פרנקל-תמרי והילדה הקסומה רוני. עובד סוציאלי שחולם על שינוי ערכי וחברתי. אלון מספר על  חוויית הלידה השקטה ועל אובדן ביתו השנייה. ב-12.06.2014 נפרדנו לשלום מהעוברית בשבוע 35. בדיוק באותם רגעים בהם ירו בשלושת הנערים החטופים. יומיים אחר כך היא יצאה לאוויר העולם,ומשם נלקחה לתהומות האדמה. ותתאבל הארץ על שלושת הנערים ויתאבלו גם אנחנו,אבל פרטי על לידה שקטה על פוטנציאל של חיים. ומאז נשלחנו להיטלטל בין ייאוש לתקווה,בין הזרקות להפריות, זכרונות ושיברי

מיה גרונר שמאי, נשואה לעידן, אמא לליה (12) לאילון (8) ולגור הקטן שאיננו. מטפלת באמנות M.A. עובדת עם מבוגרים, בני נוער וילדים. מרצה "במכללה האקדמית לחברה ואמנויות". מיה כותבת את הפוסט האישי הזה שנכתב ברגעים קשים של גילוי, לידה ומוות. מתוך תחושת שליחות ומחויבות בעבור כל האימהות, האבות, המשפחות והתינוקות הרכים שאינם בינינו, אשר בלעדיהם העולם כבר איננו מה שהיה. לקראת לידה שקטה…מונח שיש בו כל כך הרבה שקט חיצוני וכל כך הרבה רעש פנימי…מחשבות, תמונות, סרט רץ ומהיר שממלא

אלון אלפרט כותב על חוויית אובדן הריון ולידה שקטה. יום הולדת שמונה זה יום רגיל. בוקר. היום אני מתחיל קצת יותר מאוחר. הזמנו חשמלאי, שיסדר עוד שקע בחדר של הילדים, וגנן, שיטפל בכל העציצים המתים במרפסת בגלל שהסוללה של המחשב של ההשקייה נגמרה לפני חצי שנה, ואני, כידוע, לא מוצא את הזמן אפילו לגזור ציפורניים. לקחתי את מאי לגן קודם, דילגנו מעל המדרכות – כמו ספיידרמן, היא אומרת, בלי שיש לה מושג מה זה ספיידרמן, רק רועי גולדברג מהגן שלה